מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי סוסים. אמי היקרה דווקא העדיפה התעמלות אומנותית במסורת רבת השנים של משפחות ממוצא רוסי וככה מצאתי את עצמי שנים ארוכות באולמות התעמלות מותחת את גופי הצנום לפוזות בלתי אפשריות תוך כדי שאני לא ממש מרוצה מכל העסק. באופן כלל לא מפתיע חלק מ"מרד הנעורים" שלי היה לזרוק את ההתעמלות לעזזל (אחרי 10 שנים מגיל 4) ולהנות מהחופש שקיבלתי פתאום. ואז שיכנעתי את אמא לשלם לי על שיעורי רכיבה. הייתי מאושרת עד מעל הגג אבל אחרי חצי שנה התקציב נעלם וחזרתי לחיות על שתיים. מאז יצא לי לרכב פעם בכמה חודשים-שנים וכל פעם מחדש זה חוויה מדהימה, אבל אף פעם זה לא היה כמו אז בניו זילנד.

אחרי תלאות הרוטברן הגעתי שוב לגלנורקי, הרי לכם כמה עובדות על גלנורקי:

-          גרים בה כ100 אנשים

-          ואיתם כ200 סוסים

-          הספריה המקומית היא בגודל של בקתה:

 * הזכויות לתמונה שמורות לkiwi light מהפורום

-          חלק נרחב מסצנות הרכיבה בשר הטבעות צולמו שם (הנה מפה מגניבה, גלנורקי זה מספר 26)

-          לסוסים ולרוכבים נעשו אודישנים שכללו לרכב בתוך יער תוך כדי שאנשי הפקה קופצים מאחורי איזה עץ בניסיון להפחיד את הסוס, דהירה בשורות ישרות ודהירה מטורפת בשדה פתוח הכי מהר שאפשר כשצריך לעצור בפתאומיות בסוף, מסתבר שרק חצי מהסוסים הגיעו לסוף, וחצי מאלו הגיעו לבד. בלי הרוכב.

-          הסיבה שאני יודעת את זה היא שהמדריכה שלנו השתתפה בסרט וכך גם שניים מהסוסים בקבוצה.

-          70% מהרוכבים המסוקסים שאתם רואים בסרט הן נשים.

-          המקום באמת נראה כמו גן עדן.

חילקו אותנו לקבוצות לפי יכולת, נדחפתי לקבוצה שיודעת לרכב רק כדי לגלות שהבנות איתי בקבוצה באמת יודעות לרכב. 4 נורווגיות שדהרו בצורה מטורפת ואני שרק ניסיתי לא ליפול. אבל היה אדיר. בישראל כמעט ואין מרחבים כאלה שאתה יכול לדהור עם הסוס שלך הרבה זמן, בדרך כלל זה דקה שתיים ועוצרים, אבל שם דהרנו ודהרנו ודהרנו בלי סוף, הרים מושלגים מהווים רקע קסום לרגעי האושר (והפחד) האלו. הגענו לנהר, פשוט חצינו אותו, ואני מדברת על נהר! הוא הגיע לי כמעט לברכיים ואני הייתי על סוס! אחרי שעתיים מדהימות חזרנו לחווה ואז הסוס שלי החליט להעמד על שתיים ולהפיל אותי בנונשלנטיות, שניה לפני שירדתי ממנו מצאתי את עצמי על הריצפה, עם פרסה  מעליי. בסוף הוא לא באמת שם את המשקל שלו על הרגל אחרי משהו ממני היה נשבר. ההרפתקאה נגמרה בשטף אדרנלין וחיוך מבויש. ידעתי שבסוף אני אמצא את עצמי על האדמה. לפחות זה היה בסוף.

אחרי הסוסים חזרתי בטרמפ לקווינסטאון (שוב...) כדי לחבור לאלון שפגשתי דרך ג'וני ורונית (התאכסנתי איתם בתחילת מסעותיי) ושכרנו לנו אוטו יחדיו. בחיי שאחרי חודש בטרמפים, שכלל 30 טרמפים הזויים יותר ופחות, אוטו זה תענוג! פתאום לא צריך לסחוב את הכל על הגב, פתאום לא מחליטים מה לקנות בסופר לפי המשקל, פתאום יש בגאז'! אחרי חודש בטרמפים שנהנתי מהם עד מעל הראש, בגאז' היה המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל!

אחרי שהות קצרצרה בקוויינסטאון עלינו צפונה, עצרנו ליומיים בואנאקה, עיירה קסומה שכבר ביקרתי בה שנשארה קסומה גם הפעם. אלון עוד לא היה שם ואני הייתי שמחה לבלות עוד יום קסום על שפת האגם ביום שמשי ובהיר. שיעמם לי כי אלון הלך לעשות טיול יום יפה בשם הרוב רוי שאני כבר עשיתי, אז ישבתי לי על החוף. התחשק לי גלידה אז פניתי לעיירה ונכנסתי לחנות הקרובה. היא הייתה מפוצצת עד אפס מקום ותור אנשים ארוך הוביל לגלידות, כשכולם מצפים בקוצר רוח להוקי פוקי – הגלידה הכי טעימה שאכלתי אי פעם. כשסופסוף הגיעה תורי הבאתי למוכרת את שטר ה100 דולר היחיד שהיה בארנקי כדי לשלם על הגלידה שעלתה 2 דולר, היא חייכה, החזירה לי את השטר שלי ונתנה לי גביע גלידה שאיים להיתפוצץ מרוב עומס. אין על ניו זילנד. פשוט אין.

בערב הלכנו לראות סרט בסינמה פרדיסו, הקולנוע הקטן בפאתי העיר שבו העוגיות טעימות כמו חלום וההפסקה תיגמר כשכל הצופים יחליטו שהגיע הזמן להיכנס שוב פנימה. אין על ניו זילנד. פשוט אין.

לאט לאט התרגלתי להרגשה של לטייל עם עוד מישהו, זה מוזר פתאום לא להיות לבד, להיות תלויה באדם נוסף, ועוד אדם שאני לא ממש מכירה כמו שהכרתי את תמיר ודורון איתם עשיתי את המילפורד. פתאום צריך לחשוב על חלוקת רכוש ושטויות שכאלה. אבל אין על בגאז'. פשוט אין!

זהו לבינתיים. מילון הפסיכומטרי קורץ לי מפינת השולחן, אני אפנה לדרכי, ושיהיה לכולכם שבוע מוצלח! J

לסיפור ניוזילנד הקודם

לסיפור ניוזילנד הבא