לא מזמן קניתי את הספר השישי וכשפתחתי אותו גיליתי לתדהמתי שאני לא זוכרת דבר וחצי דבר מהרפתקאותיהם של הארי וחבריו בשנה החמישית ללימודיהם.פתחתי שוב את הספר הקודם, הצצתי בכותרות הפרקים, דיפדפתי וקראתי קטעים נבחרים. כלום. טבולה ראסה כפי שמילון הפסיכומטרי היה מגדיר זאת.

קראתי שוב את הספר ועתה שסיימתי אותו (שוב) הנה המחשבות שלי על הנושא... אגב, אני חובבת גדולה של ספרי הארי פוטר, למרות הביקורת הבאה שלא תהיה חיננית במיוחד (אחרי הכל, הרושם שהספר השאיר בי בפעם הראשונה היתפוגג בכזאת קלות). אך מי שמעולם לא אהב את הקוסם הקטן עם הברק על המצח על שלבי היתפתחותו ההורמונלית מוזמן לוותר על הביקורת ולהמשיך לקרוא את מה שעושה לו טוב על הלב.

עתה לעניינינו... הספר הזה ארוך מידי. זהו בעצם, זו מהות הביקורת ואולי היה אירוני ושנון לסיים אותה כאן – כאנטיתזה לספר עצמו, אבל אתם יודעים מה? נרחיב מעט.

האורך לא מפריע לקריאה, זה לא טולסטוי ולא דוסטוייבסקי שיביאו כל אדם שפוי לקצה גבול היכולת, את 766 העמודים של הגירסה האנגלית גמעתי בקצת יותר משבוע, ולעיתים לוקח לי יותר זמן לקרוא ספרים הרבה יותר דקים. בכישרון צרוף רולינג מצליחה ליצור זרימה שמונעת ממך להרים את העיניים מהדף ומהר מאוד אתה מגלה שהפכת את העמוד האחרון. זה לא מתיש ולא מתסכל, זה פשוט חסר פואנטה.

אני לא מחפשת כמובן פואנטה פילוסופית על מהות העולם, אני לא מצפה בשום פנים ואופן לצאת אחרי ספר כזה עם הרגשת שינוי עצמית כאילו קראתי תזות יקומיות של גדולי ההוגים. הכוונה שלי הרבה יותר פשוטה – הספר הזה על כל מאות עמודיו, לא אמר הרבה.

היא ניסתה ליצור סוג של ספר מתח שבו אתה לא מבין כלום עד הסוף המר, ניזון מפיסות מידע מפוזרות בין הדפים, עד שמגיע הקליימקס הסופי. אבל אם נשווה אותו שניה לספרי מתח אחרים נראה שזה קצת נמרח... ניקח את גרישם למשל, וזה לא אני, חלילה וחס, מציגה אותו כמנהיג ספרות המתח (כולם להישתחוות בבקשה), אך מה לעשות שהבן אדם מצא שבלונה מנצחת. בכל אופן, גרישם תומן את רמזיו ובינהם מפזר עשרות עמודים של ריצות, בריחות, יריות וג'וליה רוברטס שמספיקה לשנות את צבע השיער לפחות 4 פעמים... רולינג לעומת זאת הצליחה להחביא את רמזיה בין מ-א-ו-ת עמודים של התרחשות תפלה לגמרי, תיאורים ארכניים, לפחות 5 עלילות משנה לא חשובות כלל ואינסוף פרטים שאף אחד לא זוכר בסופו של דבר.  

קו העלילה בספר הזה שקוע עמוק על קרקעית האוקיינוס תחת קילומטרים רבים של פרטים חסרי משמעות. אז כן, זה נחמד לשמוע על החיי היומיום בהוגוורטס, זה כיף לקרוא תיאורים אינסופיים על עולמות קסומים ברחובותיה האחוריים של לונדון, אבל כל זה בא על חשבון מרכזיות העלילה האמיתית.

אם ניקח את כל סיפרי הארי פוטר שקראתי בינתיים ניתן לחלק אותם לשניים: שלושת הספרים הראשונים היו (בהשוואה גסה) כמו פרקים של "חוק וסדר" – קצרים ולעניין. ולמרות ששני הראשונים היו טיפה לכיוון הילדותי אין ספק שהספר שהכי נהנתי ממנו עד כה היה השלישי. בספרים הראשונים היו תיאורים ועלילות משנה אבל העלילה המרכזית הייתה ברורה והסתיימה בנקודה, לא בשלוש. בספר הרביעי פרצה רולינג בהתרגשות לג'אנר אופרות הסבון (ולא רק בגלל ההורמונים שמשתפכים מהקוסמים הצעירים), כל ספר אינו עוד עומד בפני עצמו אלא נגמר ב "cliffhanger", מבטיח ללא ספק את מחירות הענק גם של הספר הבא (למרות שגם בלי זה נראה לי שהם היו מסתדרים מצוין). הספר הרביעי היווה הקדמה לחמישי, החמישי מהווה הקדמה לשישי, ואומנם עוד לא סיימתי לקרוא את השישי, אך משהו בי גורם לי להאמין שגם הוא יהיה במהותו הקדמה לספר המסכם. בין שלושתם הרביעי, חמישי ושישי מתפרסים בנינוחות על פני 2142 עמודים של קריאה מהנה ביותר, אבל בשביל הקדמה, הייתי אומרת שהיא טיפה הגזימה...