חזרה לסיפורי ניוזילנד J

אחרי ואנאקה אני, אלון והטויוטה השכורה שלנו פרצנו את הדרך על עבר החוף המערבי של האי הדרומי בניו זילנד. The west coast – a.k.a - the “wet” coast, המקום זכה לכינוי חיבה זה על שם ה8-9 ליטר גשם שיורדים בו כל שנה והכל שם כל כך ירוק וכחול, בוהק ונוצץ עד שזה לא נראה אמיתי. בדרך עברנו שני מקומות בהם ניתן לעשות טיולים קצרצרים: אחד נקרא ה "blue pools" בריכות בצבע טורקיז חלומי, והשני אינו אלא “haast pass” המפורסם הליכה של שעה ומשהו ביער ניו זילנדי מקסים, אבל למען האמת מי שרגלו דרכה בטרקים רציניים פחות ויותר לא ימצא את המקום מרשים במיוחד. כך שבסופו של דבר יצאנו מאוכזבים מhaast, ציפינו ליותר, אבל אחרי המילפורד, לצפות ליותר זה טיפה יהיר.

אחרי יום נסיעה ארוך הגענו לקראת שקיעה לאגם מטיסון, אחד ממקומות הגלויה של ניו זילנד. אגם שביום שקט ובהיר רואים השתקפות מושלמת של הר קוק (ההר הגבוה במדינה) אבל היום שבו נפלנו היה לא שקט ולא בהיר, את קוק וחבריו בשרשרת האלפיים הדרומיים לא ראינו כלל. כשחזרנו למחרת, להצצה מעט יותר נורמלית גילינו שההרים היו בכלל בכיוון הפוך למה שחשבנו, מסך הערפל שכיסה אותם יום קודם גרם לנו לאבד את האוריינטציה לגמרי. באופק שקעה לה השמש ביופי אצילי מדהים, נסענו לחוף ולמרות שהשמש כבר נעלמה לה מעבר לגלים, הדימדומים היו לא פחות יפים.

בדרך חזרה בכביש המפותל ארנבת פרצה את דרכה ממש מול גלגלי המכונית, היא לא ניסתה לחצות את הדרך, אלא נקלעה בפנסי האוטו ורצה לפניו אחוזת תזזית. אחרי 5 דקות (!!) של ריצה מטורפת בכ30 קמ"ש (נסענו אחריה כך שיכלנו לראות לפי הספידומטר) התחלנו לדאוג, עד כמה שידוע לי ארנבות קטנות לא ממש יכולות לשרוד הרבה במאמצים כאלה. ניסינו להאט, לצפור, להתרחק, להתקרב וכלום! היא המשיכה לרוץ לפנינו, מסרבת בתוקף להיעלם לתוך השיחים שבצד הדרך. בסוף היא הבינה שהרבה יותר קל לזוז הצידה במקום לרוץ קדימה, ואם פרץ אינטליגנציה פתאומי פינתה לנו את הדרך ואנחנו, צוחקים עד כדי דמעות, הגענו סוף סוף לעיירה הקטנה שלמרגלות קרחון הפוקס.

בניו זילנד יש שני קרחונים מרכזיים תיירותיים (יש כמובן הרבה יותר משניהם אבל אלו הם הכי קלים לגישה של אנשים שמעולם לא דרכו על קרחון או הר או עכבר מימיהם...) פוקס ופנץ ג'וזף שמם. הפוקס יותר זול ולכן באנו לשם, הפרץ ג'וסף יותר יקר אבל האנשים שפגשתי שעשו דווקא אותו יצאו ממש מרוצים. נראה כי יותר מרוצים ממני. יש המון אופציות תיירותיות בקרחונים החל ההליכה בסיסית עם קרמפונים די עתיקי יומין ועד ליום טיפוס קרח, טיסה בהליקופטר מעל הקחרונים ואפילו צניחה חופשית על רקע הזוי שכזה. אם היה לי תקציב בלתי מוגל הייתי עושה ללא ספק את הטיפוס קרח, בעצם, אם התקציב שלי לא היה מוגבל הייתי משלמת הון תועפות לקורס טיפוס אלפיני ומטפסת על הרים גבוהים באמת, אבל כסף כבר לא ממש נשאר לי אחרי ההשכרת רכב שלנו והסתפקתי בטיול של חצי יום על הקרחון. היה סבבה. לא ציפיתי ליותר ולא קיבלתי. אחרי הליכה של חצי שעה בעמק של בוץ, שהסתבר להיות רק כיסוי לקרח שמתחתיו, הגענו לקרחון עצמו, שמנו דוקרנים על נעלי העור הכבדות שנתנו לנו, העלנו גרביים על מכנסיים בהצדעת אופנה אלפיניסטית ודידנו לנו על הקרח תוך כדי שג'ייסון המדריך מפלס לנו שביל עם הגרזן האימתני שלו.

- קבוצת אנשים על הקרחון

בשלבים אלו אופיו הבכייני של בן זוגי למסע החל להתגלות כשהוא חוזר ואומר שלא באמת צריך מדריך לזה ןשזה זה סתם בזבוז כסף. ואללה מי שרוצה לטפס על קחרונים בלי מדריך - מוזמן, אבל אני תמיד אעדיף בחור חסון עם גרזן קרח צועד לפניי. טוב לפחות עד שאני אלמד להישמתש בו בעצמי (בגרזן לא בבחור...)

אחרי חוויות הקרחונים הגענו לאוקריטו, בדרך רצופה שלטי אזהרה שמה נדרוס איזה קיווי קטן:

בסוף הכביש, לצד לגונה מבודדת על חוף הים הטזמני הגענו לאחת האכסניות המדהימות בטיול. היא שוכנת בשלווה שניות הליכה מהאוקיאנוס הקר והפרוע, אך לא פחות מרשים בקדרותו הסוערת. הכתובת בספר האכסניות אומרת בפשטות – הבית השני הימין. זהו, זה הכתובת. לא צריך יותר כי אוקריטו היא עיירה של כמה עשרות תושבים. על החוף הסוער שמלא בזבובי חול תורדניים שוכן אחד המקומות השלווים ביותר שהייתי בהם. האכסניה עצמה היא בית עץ יפיפה, שמזכיר בהוויתו סוג של צימר רק שיש מקום ל7 אנשים ולא רק שניים. חוץ ממני ואלון היו רק עוד 2 מטיילות באכסניה, שלושתינו בילינו ערב בנות מקסים בשיחות על הא ודא ופנינות חן ניו זילנדיות שחובה לבקר בהן, אלון התמרמר על משהו בצד... אחרי כמה סבבי תים תם הם פרשו לישון ואני פרשתי לכורסא נוחה בצד האח המנצנצת. ריפרפתי בין הספרים על המדפים עד שידי נחה פתאום על "צ'ארלי בממלכת השוקולד" כריכה ישנה ומתקלפת עטפה את אחת המהדורות הראשונות של הספר המקסים הזה. הוצאתי שוקולד מה"מזווה" שלנו (ארגז קרטון מלא בכל טוב) וקראתי אל תוך הלילה.

למחרת הגיע העת לעזוב, היה לי ממש עצוב להיפרד מהמקום המקסים הזה, קמתי עם הזריחה ודידיתי לגבעה סמוכה. אם מישהו מכם אי פעם יגיע לאוקריטו ביום טוב, אתם חייבים לעשות את הטיול הזה כי יש נוף מדהים על האלפים, אבל אני רק שמעתי את זה, כשהגעתי היה מעורפל והנוף היה בעיקר על הלגונה, סוערת ושלווה בו זמנית. במקום אפשר גם לעשות קיאקים ויש שם סוג של ציפור מאוד נדירה שאפשר לראות בלגונה, הצטערתי כל כך שלא היה לנו קצת יותר זמן לבלות באוקריטו, כל כך מעט אנשים, כל כך יפה...

אני ואלון שוב מצאנו את עצמינו עוברים קילומטרים רבים של כבישים ירוקים. ערפילים החלו לחלחל לאוירת הטיול שלנו ואני התחלתי לראות יותר ויותר דברים שהרגיזו אותי, כל מיני גחמות קטנות שלו שלא הסתדרו להן עם הגחמות שלי. בסופו של דבר הייתי חייבת להודות שיש לאלון נעליים גדולות למלא, אפילו שני זוגות – של תמיר ודורון שהשבוע שביליתי איתם היה מקסים וסימביוזי להפליא. במרוצת הימים הבאים ניסיתי יותר ויותר להתיר את חבלי השותפות שלנו, שלי ושל אלון, ולמצוא מחדש את העצמאות הבודדה שלי הזכורה עוד מימי הטרמפים שכה למדתי לאהוב.

תמונות מטיול בוקר בחוף של אוקריטו:

כמו פפרצי - גיליתי שני אנשים שנכנסו בעוז למי האוקיאנוס...

מבנה מקלות שמישהו השאיר אחריו בחול. זה בטח מקדש אלילי :)