לכל מי שהורגל אחרי שנה של פוסטים ורודים וירוקים ושמחים למירי אופטימית שבטוחה שהחיים שלה יפים, היא יצאה להפסקה וקיבלתם אותי במקום. 'צטערת. בשבועות האחרונים החיים שלי היו פחות יפים. אני לא נוטה לכתוב פוסטי שביזות אבל פעם בשנה מותר לי, לא?

לא קרה שום דבר רע, לא נפל שום אסון על ביתי הקטן. אבל כמו האבק הנורא שמבשר ברשעות את סוף החורף (למרות שמחר יהיה גשם וגלים של 10 מטרים על החוף!) גם אותי אופף לאחרונה ערפל סמיך שכבר מאסתי בדביקותו המבודדת.

ואולי התשובה לכל השביזות הזאת היא ברורה:

8.3.2005

הייתי: בסידני בגשם.

שניה לפני: טיסה לניוזילנד.

בתקווה: לטפס על הר או צוק וללכת בתוך ענן, לראות קרחון ויער ואגם.

הרגשתי: שרופה. אחרי יום של גלישת גלים על חוף האוקיאנוס השקט.

ביליתי: עם הרבה אנשים שהכרתי באותו יום או יום לפני, או אולי פגשתי פעם ואולי אראה מחר, אולי לא. מי יודע. היה לי אינסוף אפשרויות ברגעים ההם...

8.3.2006

אני: בתל אביב המאובקת והצהובה.

שניה לפני: פסיכומטרי.

בתקווה: לסיים את המילון. התחלתי את ק' אבל שכחתי את כל מה שקדם לצ'.

מרגישה: ששיעורי הפסיכומטרי מחסלים בשיטטיות כל תא מוח שמעז לחשוף את ממברנתו בפומבי.

מבלה: עם אף אחד. בכשרון צרוף הצלחתי להרחיק מעליי את כל החברים שהיו לי שלא בחו"ל ולא גרים במרחק שעה נסיעה ממני. אז באופן בלתי נמנע החיים שלי נראים די עגומים לאחרונה...

את האמת אני לא בדיוק מתלוננת (למרות שהפוסט הנ"ל גורם לזה להישמע מאוד לא משכנע) החיים שלי לא נוראים ויש ים אנשים שהרבה יותר רע להם ממני. לא רע לי, פשוט לא טוב. ואיכשהו, מבלי ששמתי לב הסיבות שלי לחייך הצטמצמו בערך לסיבה אחת.