לכבוד החג הבא עלינו לטובה, במקרה לגמרי הגיעו סיפורי מעללותי בניוזילנד בדיוק לסדר פסח באכסניה של שושי ודורי בגריימאוט אשר באי הדרומי (לפני שנה, נזיל דמעה על הזמן שחלף והאיים הירוקים שרחוקים כל כך עתה). אבל לפני הסדר היה עוד קצת טיול, למי שזוכר עזבתי את הסיפור בעוד אני ואלון, שותפי הזמני למסע יוצאים מאוקריטו הציורית אל עבר הלא נודע הירוק. עצרנו בדרך בהוקיטיקה - עיירת חוף שאין בהרבה חוץ מהרבה ג'ייד - אבן יקרה שמאפיינת את ניו זילנד ואת המאורים בה. קניתי שלל מתנות לבנות המין היפה שחיכו לי בבית. המקומיים מכינים מהאבן שרשראות יפיפיות עם משמעויות סימליות לרב, יש מדהימות שנראות כמו סליל שמתפתל סביב עצמו ועולות מאות שקלים, ויש יותר פשוטות שעולות פחות. חוץ מהג'ייד פעם בשנה מתקיים בהוקיטיקה יריד האוכל המוזר, בו תוכלו להנעים את ליבכם בשלל מקקים לטאות וברחשים למינהם. את פסטיבל האוכל פיספסנו בכמה ימים ונאלצנו להסתפק בפיש אנד צ'יפס נהדר באטיפת העיתון המתבקשת. אחרי הצהריים פנינו מערבה, עזבנו את הים ועלינו להרים המדהימים של ניוזילנד. לארתורס פאס. בילינו את הלילה בעיירה הקטנטנה ולמחרת עלינו לפסגה דרך שביל הavalanche pick. העלייה הייתה נהדרת, שמש בוקר ושמיים כחולים ליוו אותנו כל הדרך למעלה ובסוף אפריל (תחילת החורף), שמש ושמיים כחולים בניוזילנד זה משהו בהחלט צריך לברך עליו. לא מעט מטיילים תיארו לי במורבידיות כמה אכזר השביל הזה וכמה קשה העלייה אבל בסוף הופתעתי לטובה והיא לא נוראית כל כך. עצרנו לנוח באמצע אבל המשכנו, לא ירדנו J

כנראה שאחרי 5 טרקים נכנסתי לכושר. הגענו למעלה ובהיתי שוב כמו ברוטברן במחול המדהים של העננים מול ההר והקרחון והואדי מתחת, העננים זורמים כאילו היו נהר אדיר קל ורך שעובר לו באיטיות מעל הפסגות המושלגות. ציפורי הקיאה החצופות ניסו לאכול לי את הנעל ואחר כך אפילו העזו השתלטות עוינת על הסנדוויצ'ים שלנו, מדהים כמה ביצים יש לתוכי הרים קטן. בדרך חזרה למטה הקסם נמוג, הברך סבלה ואני סבלתי איתה. אותה עלייה שנראתה לי בסדר הפכה לירידה שכל צעד כאב וכל כמה צעדים היה צעד שכאב במיוחד. הפירגון שזכיתי לו בימי דורון ותמיר התחלפו בחוסר איכפתיות מובהקת מצד אלון שדילג מטה כמו עז הרים (או אולי תיש מסריח) וחיכה לי בסוף זורח מאושר ומזכיר שוב ושוב כמה קל היה המסלול. ימי האחווה היו ספורים...

 למחרת נסענו לגריימאוט עיירה שממש כמו שמה אפורה למדי ואילולא האכסניה של שושי ודורי והסדר שחיכו לנו שם לא היינו תורחים לעבור בה בכלל. כבר בפינת הרחוב אפשר היה לראות סימנים ראשונים של ישראליאדה, אנשים בשרוול ותסרוקת פוסט צבאית בסגנון הניאנדרטלי שיוו לעיירה הניו זילנדית  אווירת בומבלה נאותה לחג הפסח. בסוף היינו כמה עשרות ישראלים ששיחקו אם מרצון ואם לא את משחק הפיצוחים. מי מכיר את מי מהצבא התנועה, הגנון, התיכון הטרק האי הצפוני, ההיט המסיונרי... אחרי שרשת הפיצוחים נשלמה התנקינו ולבשנו את הסמרטוטים הכי יפם שלנו והתכנסנו יחדיו בבר של האכסנייה שהוסב לחדר אוכל לא רע בכלל. היה מצחיק, היו שיכורים, היו שירים ובמיוחד ביצוע קורע לב ומלא אקסטזה של "אחד מי יודע", גלשנו אפילו לכמה שיר חנוכה אחרי כמויות יין נכבדות. שולחן פול החליף את השולחן עם המצות וכשנמאס לשחק עברנו למרתון סרטים ישראלים שמצויים בשפע אצל שושי ודורי. בסוף היומיים שבילינו שם מילמלנו מתוך שינה קטעים נבחרים מתוך מבצע סבתא וגבעת חלפון...

"אין בני!"

אני ואלון ("אה טרי, אה ורי סוליד וון, דה בסט טרי אין דה פורסט") המשכנו צפונה לכיוון נלסון לייקס, אבל על הטרק המדהים ההוא בפעם הבאה.

לסיפור ניוזילנד הקודם

לסיפור ניוזילנד הבא

ראיתי את הרעיון של הקישורים ההזויים בבלוג של נגה. רעיון נחמד, עלול להתשתרש.

אבן הג'ייד (greenstone) בצורותיה השונות

wildfoods festival

התוכי האכזר