אם חשקה נפשכם בטרק אמיתי, ובמקרה התמזל מזלכם והגעתם לניו זילנד - לכו לנלסון לייקס. הוא קשה, הוא מגוון, הוא מרהיב ביופיו, הוא סופרמן!

כדי להגיע לאיזור הטרק נאלצנו להיפרד מהחוף המערבי, מהים הפרוע ומהירוק שאחריו דבר לא יהיה ירוק יותר. אבל גם הפרידה הייתה מרהיבה ועברה באחד הכבישים היפים שנסעתי בהם, שדות ירוקים מנקרי עיניים וערפילים מסתירים את הגבעות כמו בחלום, עצים בודדים מציצים מבעד לערפל לצד נחל איתן באמת, ששוצף וגועש במימיו הטורקיזיים.

אני ואלון הגענו לנלסון לייקס (עיירה נוספת של מטר על מטר) והתחלנו את הטרק. יש אנשים שלא יתחילו טרק בגשם, אנחנו התחלנו אותו תוך שפתיתי שלג עדינים נופלים עלינו ממרום. היום הראשון היה קצר, שלוש שעות הליכה לצד האגם החיוור הביאו אותנו בשלום לבקתה הראשונה, בה נפלתי לישון והמשכתי לישון 12 שעות רצופות משלימה מחסורי שינה רציניים בעקבות החג. חלומות הזויים על מרתונים, סלעים כחולים, אופנועים, סוסים ואוקפים מקטיפה רדפו את שלוותי עד שהתעוררתי לבוקר יפה ושמיים כמעט כחולים.

היום השני התחיל בניחותא עם 4 שעות הליכה ביער הכי יפה שהלכתי בו (אבל גלספי מתחרה רציני), שביל עקלקל בין עצים זקנים ובולדרים אקרעיים זרוקים כאילו יד עצומה פיזרה אותם, כגולות בעמק, בין גזעי העצים. יער כמעט קסום שהכל מתמזג בו - העצים גדלים מהסלעים, וטחבים יוצאים מהעצים, ושלג עדין וחדש שמכסה את הכל בעדינות. נחל קטן מדלג מטה, מכוסה כמעט לגמרי בקרח, אבל המים הקפואים זורמים ללא הרף מתחת למעטה השביר. ואחרי החלום התחיל החלק הקשה של עלייה עצבנית לכל הדעות, מדרון אדיר בזוית מטורפת עם שלג וקרח שמאיימים על כל צעד ושעל. אך למען האמת בשלב הזה בטיול כבר למדתי לאהוב את העליות (הרשו לי רגע רגרסיה לימי הפסיכו – מתוך שלא לשמה בא לשמה).

אחרי כמה שעות מפחידות למדי הגענו לבקתה, שמוקמה בצורה נהדרת על פיסת נדל"ן יפיפיה בין 3 אגמים ומול פסגות מושלגות, בגובה של כמעט 2000 מטר. בישלתי לנו ארוחת ערב לאור נרות, לא בשביל הרומנטיקה חס ושלום, אלא בשביל האור כי בבקתה כל כך קטנה כמו בנלסון אפילו מנורות נפט אין, שלא לדבר על חשמל כמובן J

פגשתי המון אנשים חדשים בבבקתה, וכדרכם של אנשים חדשים הם הפליאו בדברים המדהימים שאנשים יכולים לעשות. ג'יין הקיוית לימדה אנגלית בנפאל אחרי שחצתה את דרכיה העקלקלות באופניים, יואב וקרן דחו את הסטאז' שלהם אחרי 6 שנות רפואה בטכניון כדי לטייל קצת ביחד, רוג'ר האנגלי קנה יאכטה ביוון והגיע איתה עד לאוקלנד, אחרי שחצה את הים התיכון, האוקינוס האטלנטי והשקט. מדהים כמה יש לעשות בעולם הזה, מה אני עושה פה בבית?

אחרי סבב או שניים או עשרים של יניב (או יאאאניב בסקנדינבית), הלכנו לישון כדי להתעורר ליום חדש, עם שלג רך שממשיך לרדת עלינו. בהתחלה חשבנו לסגור את הטרק בהליכה על הרכס, אבל כשהגענו לרכס רוחות עזות איימו להוריד אותנו למטה בגילגולים ובחרנו בדרך השניה, לא פחות מאתגרת אבל קצת פחות יפה. היה זה ROUTE – הדרגה הנמוכה ביותר של שביל טרקים, דרך לא דרך שהתפתלה בלי סוף, מצד לצד, למעלה למטה, ולפעמים בתוך שדות בוץ שהגיעו לנו עד המותניים. חוויה? כן! מהנה? פחות! מסוג הדברים שנורא כיף לעשות – פעם אחת! בגבהים הנמוכים השלג הפך לגשם מה שרק הוסיף לחווית הבוציות. אחרי שנפלתי פעמיים תוך נסיון לחצות איזה נחל ויתרתי כליל על הרעיון הנשגב - להישאר יבשה, והמשכנו הלאה בין הנחלים הקפואים, השדות הבוציים והיערות שהאמיתיים שכל כך קל ללכת בהם לאיבוד. אחרי יום מייגע נפלו באפיסת כוחות לתוך הארגז האחורי של ואן DOC ישן שסוהרים (wardens) שנהגו בו הסכימו לתת לנו טרמפ חזרה לאוטו. מכוסי בוץ הגענו מאושרים ומותשים לאכסניה בסוף ההרפתקאה. נלסון לייקס היה ללא ספק אחד הטרקים הטובים!

לסיפור ניוזילנד הקודם

לסיפור ניוזילנד הבא