אחרי 5 שעות של פידול בקיאק הגענו לחוף שלנו. מבודד לגמרי, רק אנחנו ועוד 4 אנשים שבאו בקיאקים משלהם. עצים צפופים, מים בצבע טורקיז, צוקים ואיים שראיתי רק בגלויות ובWEBSHOTS. וכל זה ללילה קסום אחד היה החצר האחורית שלי.

אחרי הנלסון לייקס המושלג פנינו צפונה לקצה הצפוני של האי דרומי כדי לעשות את טרק ה"אייבל טזמן", בילינו לילה מקסים בכפר הנוצרים של בתאני, שנותן הנחה לישראלים ומפנק למדי בבקתות העץ שלו (2 מטר על 2 מטר, אבל ביתי למדי אחרי חדר דורמס נוראי בקווינסטאון). את הבקתה שלנו אלון כמעט הצליח לשרוף, אך בסוף ניצלנו בנס ובכיסוי תרמיל חרוך כמעה. בבוקר ניגשנו לחברת קיאקים שהזמנו מהם את הקיאק כמה ימים לפני זה. הם ציידו והדריכו אתנו, ביצענו תרגולת התהפכות מוצלחת ורטובה ופצחנו במסעינו. מפעת חוסר הזמן קיצרנו את הטרק המדהים הזה ליומיים (במקור הוא 4) ועשינו הלוך חזור בחלק הדרומי. אם יש לכם זמן אני מציעה בחום לבלות יותר זמן בפיסת הגן עדן השלווה הזאת. אפשר ללכת את האייבל טזמן או לשוט אותו בקיאקים, אפשר גם לשלב בין השניים (לארגן סירה שתביא/ תאסוף את הקיאקים בנקודה מסוימת בטרק).

קצת קשה לפדל כל היום, חוויה חדשה להפעיל את הידיים ולא את הרגליים בטרק, אבל היה מדהים ומיוחד – עברנו מחוף מוזהב אחד לפיסת גן עדן שכנה בשלווה מושלמת, למעט כמה רגעים של גלים חזקים וסלעים מבצבצים שהוסיפו אדרנלין לעניין.

לקראת הערב עצרנו באחד החניונים הפזורים לאורך החוף (לחלקם אפשר להגיע רק עם קיאק, אין גישה מהיבשה בכלל!) "החננינו" את הקיאק ופרשנו לאמא של הזולות, רובצים בשבך, מקשיבים לרחש הגלים, ומתענגים על כמות המזון האדירה שהבאנו לטרק הזה, אחרי טרקים רבים כל כך בהם הצטמצמנו על כל גרם שנסחב בעמל רב – הפעם הקיאק סחב את הכל, אפילו את המרשמולס והשוקו.

הזולה

 החניה  

התעוררתי בשש, שעון ביולוגי מדהים שהלך לעולמו ברגע שחזרתי לארץ עוד פעל במיטבו בימים טובים אלו והתריע שיש זריחה מדהימה. השמיים בהקו באלפי גוונים תוך שהשמש עלתה בעצלנות בקצה של האוקיאנוס. אני ישבתי על החול, בחוף מוקף צוקים שהפך לאמפיתיאתרון מופלא והציג בפני יצירה מדהימה של הטבע. ואני קטנה כל כך, זכיתי לראות את הזריחה המשגעת הזאת בבוקר קסום, כמעט ללא עננים, יושבת בנחת ליד הקיאק הנאמן שלי שהבאני עד הלום. עוד כמה שעות עברו עלינו בנימנומים ואכילה, אני ואלון נענו באיטיות, מסרבים לעזוב את המקום הזה, שאין מילה חוץ מגן עדן שתתאר אותו נכונה. בצהרי היום מחוסר ברירה הרמנו שוב את המשוטים. היה יום שקט וחם, לא חום תל אביבי, חום ניו זילנד מבורך ונעים, השמש מלטפת בעדינות את הפנים, החור באוזון רק מוסיף לכחול של השמים (ותאי המלנומה). ים שטוח לגמרי בירך את הקיאק שלנו ובספונטניות ראויה לשבח החלטנו להאריך את המסע בעוד כמה שעות ולהקיף אי קטנטן שניצב מול החוף. כשהגענו לצד המרוחק של האי בירכו את פנינו עשרות כלבי ים שהתקרבו לקיאק והשוויצו בביצועים אקרובטיים מרשימים. היה מדהים להיות כל כך קרובה לחיות בר אמיתיות, שגדלות במקום יפה כל כך, אף אחד לא מפריע לשלוותם חוץ מאולי כמה תיירים פעורי פה על קיאק.

בסופו של דבר היום המקסים הזה הגיעו לסיומו. בחתירה רגועה, לאט לאט, בקצב שמתאים לפיסות יפיפיות כל כך של העולם הגענו חזרה לעיירה הקטנה, הזדכינו על הקיאק הצהוב וחזרנו לטויוטה הלבנה, השארנו את הגלים הכחולים מאחורינו לבינתיים ופנינו מערבה לירוק הבלתי נודע.

לסיפור ניוזילנד הקודם

אם כל הכבוד לתמונות שלי (ויש כבוד) הן פשוט לא מעבירות את היופי המדהים של המקום. הנה כמה תמונות שצולמו מהים והאויר, גם הן לא מצליחות להעביר את החוויה במלואה (שום דבר לא יכול) אבל הן מתקרבות. התמונות לקוחות מהאתר של חברת ההשכרה שהשתמשנו בה (לינק בסוף).

אם זה לא גן עדן... אני לא יודעת מה כן.