ביום חמישי היה לי ראיון לבית ספר לרפואה בבן גוריון, אם אני אעבור לראיון השני - בעוד כשבוע אקבל טלפון משמח במיוחד, בינתיים האופטימיות יושבת בפינה.

שני דוקטורים ועוד אחת קטנה שרוצה גם ישבו בחדר ודיברו 40 דקות. הם שאלו הרבה שאלות שידעתי שיבואו והרבה שאלות שלא הבנתי איזה מוח מעוות יכל לברוא ייצור פראי שכזה. אבל כל שאלה שזוחלת לתודעתי עכשיו

הרחק מנבחי הזכרון גורמת לי לשוב ולהרגיש שזה לא היה הדבר הנכון להגיד. עכשיו כשכל זה מאחורי, כל שאלה זוכה לתשובה יפה ומנומקת, לא מתחסדת, לא מתיימרת ובטח לא פזיזה. אבל עכשיו כבר מאוחר מידי והעתיד שלי ממתין לי על פיסת נייר איפשהו בבאר שבע.

לפני שנה כשהסכם היה עצוב קיוויתי רק להצליח לשפר את הציונים ואת הראיונות כבר נעבור. עכשיו, כשהסכם שלי זורח עליי ממרום הראיונות נראים כמו מכשול גבוה מידי, ולא משנה כמה חזק וגבוה אני אקפוץ, הם עדיין יטילו עליי צל כבד שלא אוכל לצאת ממנו ולחצות לצד המיוחל, תחת השמש המדברית של עיר האורות.

פורום רפואה בבן גוריון :-)