בשעה טובה חזרתי לטפס על קירות. לא יודעת אם אדבוק בזה באותה אדיקות משכרת כמו פעם, כנראה לא אגיע להתאמן פעמיים בשבוע, כנראה לא אקום כל שבת בשש כדי ללכת לטפס בחוץ. אבל לפחות חזרתי, אפילו אם רק להיום. הלכתי לטפס בקיר בחיפה, סה"כ התרשמתי מאוד לטובה, מסלולים מעניינים במגוון רמות (קצת חסר גיוון למי שממש מתחיל אבל ברגע שמגיעים ל5B,C יש הרבה מה לעשות). גיליתי שאותם שרירים איזוטריים בצד החיצוני של האמה שאף פעם לא משתמשים בהם עדיין נשתמרו אצלי וטיפסתי די בכיף. הפסקתי לטפס כי פחדתי, אני לא חוזרת לטפס במלוא הכוח כי אני עדיין מפחדת. טיפוס זה דבר מפחיד, ולמרות שעשיתי באנג'י, צניחה חופשית, קניונינג ושלל שטויות אחרות בעלות פוטנציאל קטלני כלשהו... טיפוס אמיתי (בחוץ, בהובלה) הרבה יותר מסוכן ומפחיד מכל אלו: כי את הבאנג'י עשיתי בניוזילנד בחברה שידועה בבטיחות האדירה שלה, את הצניחה עשיתי גם כן שם באי הירוק, בטנדם בטיחותי מגובה עצום ועם מצנח ספר, ואילו הטיפוס האמיתי באמת מפחיד אותי. לא סתם כל קירות הטיפוס בישראל הם על שמם של מטפסים ישראלים שמתו...

אולי יהיו אלו מבינכם שיגידו שפחד זה דבר טבעי, שהוא טוב וחשוב ומונע מאנשים לעשות שטויות. זה טוב ויפה וגם בטיפוס דרושה רמה מסויימת של פחד בסיסי, אבל הרמה הזאת שונה מהותית מהפחד שטבוע בי ברגעים אלו, הפחד שלי משתק וגורם לי לוותר בקלות על דברים שפעם אהבתי, לפני שלמדתי לפחד.

נושא אחר -

בפסטיבל הסרטים של חיפה הייתה היום הופעה של "כחול", ההופעה הייתה מצויינת כמיטב המסורית האירית, האיגון של האירוע לעומת זאת היה על הפרצוץ. הגענו חצי שעה קודם כדי לתפוס מקום טוב רק כדי לגלות שכל המקומות ישיבה שמורים ל"אנשים חשובים מאוד", חשובים כל כך שחצי מהם בכלל לא יודעים מה זה "כחול" והחצי השני בכלל לא יודעים איך קוראים ללהקה. באמצע הרחבה פרסו שטיח אדום לכבוד אנשים חשובים מאוד מאוד שבסוף אפילו לא טרחו להגיע (או שמה הם הגיעו אבל זה היה אחרי כשכבר עזבנו כי לא טרחנו להישאר לראות אם יגיעו או לא) וכך מצאנו את עצמנו דחוסים ליד סרטי הארגמן שמבידילים בינינו לאנשים החשובים שהוזכרו כבר מספר פעמים בנימה עוקצנית, נהנים ממוזיקה אירית/סקוטית משובחת כשפתאום טיפות מים התחילו ליפול על הראש. הלב התמלא שמחה על המחשבה שגשם עז יהרוס את השטיח האדום והתסרוקות האדומות של כל נשות האח"מים אבל בסוף הטיפטוף איכזב ונסוג. המוסיקה לא איכזה והייתה מצויינת אז היה שווה למרות הכל...

אנקדוטה לסוף – גיליתי שהכתבה שלי בלמטייל על טיפוס צוקים ביוון גרמה לכמה אנשים לנסוע לשם גם, מגניב לשמוע שלכתיבה שלי יש השלחות J

חגים שמחים לכולם