אזהרה! לא לבעלי לב חלש!

דיסקציה ראשונה עברה עלינו בשלום!

מה זה דיסקציה אתם שואלים?

טוב אז כחלק מהלימודים אנחנו לומדים אנטומיה, ומה לעשות שהדרך הכי טובה לדעת איך גוף האדם בנוי זה לראות אותו ממש. כדי לראות את מה שצריך לראות צריך לחתוך. את מי חותכים? קשישים חביבים חילונים ואשכנזים (מסיבה לא ברורה 100% מהתורמים הנדיבים הינם אשכנזים) שלפני מותם החליטו באומץ לתרום את גופם (אחרי שימותו מוות טבעי כמובן) למדע ובכך כל אחד מהם (ומהן, שלנו אישה, קראנו לה ג'קלין) סיפק מענה לצרכים האנטומיים של שישה סטודנטים צעירים לרפואה.

בהתחלה היה ממש לא נעים, ריח פורמלין באויר, מישהו שלא ממש נראה כמו בן אדם על השולחן המבריק שהתאספנו סביבו, סרט די מזעזע בשחור לבן שמדגים את מה אנחנו צריכים לעשות (לחתוך בעיקר)... סחרחורת קלה הציפה אותי בדקות הראשונות באולם הדיסקציה (זה אולם די גדול, אנחנו 130 סטודנטים, ו22 גופות ומדריכים), שמחתי שיש את הקצוות המורמים של השולחן, ואחזתי בהם בחוזקה בזמן הצפייה בסרט ההיצ'קוקי משהו. אז הגיע המדריך שלנו, רופא עם מבטא כבד ביותר, שלא הצליח להסביר לנו כלום והיה אחראי גם על קבוצה נוספת, ככה שחצי מהזמן לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים ומה בדיוק אנחנו חותכים (בסוף הסתבר שהרב היה שומן). בדיעבד אחרי שיחה עם המרצה של הקורס הבנו שזה אחד האנטומיסטים היותר טובים שיש בארץ, ומכאן הבעיה, הוא יודע הכל, הכל ברור לו, חתך שלוקח לי 10 דקות לבצע בעדינות הוא עושה בתנועת יד חדה וחלקה אחת, ומצפה מאנשים שלומדים רפואה מזה 4 שבועות תמימים שידעו את כל האנטומיה על בוריה... הוא יודע הכל, אבל הוא לא ממש יודע להעביר נכון את הידע העצום שלו.

מה גם שג'קלין שלנו כנראה חיה טוב, וברוך השם לא הייתה בחורה קטנה כלל וכלל, כך שבשעה הראשונה של הדיסקציה נאקבנו נואשות להוריד את שכבת השומן העבה מאוד מהגב שלה כדי להגיע סוף סוף לשרירים שזה בעצם מה שרצינו לראות, בסוף מדריך נוסף הסכים להישאר איתנו עוד שעה רק כדי שנוכל לסיים את כל מה שהיה צריך לעשות.

זה היה די מוזר, כי ברגע שלקחתי את הסקלפל ביד - הסחרחורת עברה, היד הפסיקה לרעוד, הריח של הפורמלין הפך לשולי וכל כולי נספחתי בחיפושים מייגעים אחרי ה"axillary nerve" שהתחבא לו מאחור. הדבר היחיד שכן הושפע די הרבה זה עניין התאבון, באותו יום של הדיסקציה (אתמול) עד הלילה לא הצלחתי לאכול כלום חוץ מקלמטינה וגם זה בקושי. וגם עכשיו אם אני נזכרת בתמונות, אני לא נגעלת, לא מזועזעת, לא מתחילה להיכנס לשוק, אבל כל תאבון שהיה לי נעלם כלא היה. סטייק אני לא אוכל לאכול עוד הרבה זמן, שריר אנושי וסטייק נראים די אותו דבר לצערי הרב...

אז למי שקרה עד הסוף – כל הכבוד, אני יודעת שלא הייתי מצונזרת במיוחד, ולמי שיש עוד שאלות על ה"תהליך" אשמח לענות.

אני הולכת ללמוד לדיסקציה הבאה J