האתגר החדש במיקסים היה בנושא גלויות. זה היה אחד האתגרים חסרי המוזה

מאז פרסום האתגר ועד לממש כמה ימים אחורה לא היה לי מושג וחצי מושג מה לעשות. יכולתי לעשות איזה גלויה בנאלית, ברור, אבל אני לא אוהבת לעשות דברים סתם. אני אוהבת שיש לי מוזה!

ואז כשקראתי שוב פעם את הפוסט של האתגר פתאום המוזה נחתה עליי בצורה של קיר הגלויות במגמת מפקדים בבה"ד 10. זה המקום ששירתתי בו בצבא, מקום מדהים עם אנשים מדהימים, ושנתיים שבאמת נהנתי בהן. בכניסה למגמה נמצא לוח שעם גדול מכוסה מכל כיוון בגלויות. מסורת שצמחה לה כבר שנים ארוכות בה כל יוצא מגמה שמשתחרר ונוסע לחו"ל שולח גלויה למגמה, דרישת שלום ממקום יפיפה ורחוק.

במרכז הלוח אגב מתנוסס מדי חודש לוח התורניות – מי נשאר מתי שבת ומי עושה מתי סמלתו. עליו כתוב באותיות גדולות ובולטות, שלא נפספס: "כי הם בחו"ל ואתם לא...". הנה תמונה שהצלחתי למצוא של אותו לוח מלא נוסטלגיה, מצטערת על האיכות, לא מצאתי תמונה שנעשה של הלוח עצמו ואת החתיכה הזאת הצלחתי לדוג מתמונה גדולה יותר שהלוח היה במקרה ברקע:

לקראת השחרור שלי ידעתי שברגע שאגיע למקום יפה באמת, גלויה תשלח מיד למגמה - להצטרף לכל דורות הגלויות שקדמו לה. וכך היה שבשבוע הראשון שלי בחו"ל, באחד הימים בסידני, מצאתי גלויה מהממת, כתבתי מילים חמות ומלאות רגש, מילאתי היטב את הדואר הצבאי הדרוש עם ציון ברור של שם המדינה באנגלית וכו'... ואז כעבור כמה חודשים כשחזרתי לארץ, ובאתי לבקר את החברים (הבנים) שעוד היו במגמה גיליתי שהגלויה שלי לא הגיעה!!!

היה קצת עצוב ומבאס, עם כי היו לי מעל 1000 תמונות אחרות מהטיול לחלוק עם החברים בארץ. סה"כ זה לא יותר מדי פגע בנפשי העדינה ורק לעיתים שביב נוסטלגיה מרים את הראש ואומר "קצת חבל".

אז הגלויה שלי לאתגר היא בהשראת הסיפור הזה, עשויה מ Paper piecing, דודלינג חופשי בעט שחור ואותיות ראב און זהובות.מי שתוהה מה זה הקישקושים על בנייני האופרה - זה סימן שמעולם לא ראיתם אותם מקרוב

בגלל שאין לי באמת מה לעשות עם גלויה, לא עשיתי לה צד אחורי אלא חיברתי מגנטים מאחורה ותקעתי אותה על לוח התזכורות/ השראות שלנו. להרים עיניים מהמחשב ולהסתכל עליה עושה לי טוב

אחרי 5 שעות של פידול בקיאק הגענו לחוף שלנו. מבודד לגמרי, רק אנחנו ועוד 4 אנשים שבאו בקיאקים משלהם. עצים צפופים, מים בצבע טורקיז, צוקים ואיים שראיתי רק בגלויות ובWEBSHOTS. וכל זה ללילה קסום אחד היה החצר האחורית שלי.

אחרי הנלסון לייקס המושלג פנינו צפונה לקצה הצפוני של האי דרומי כדי לעשות את טרק ה"אייבל טזמן", בילינו לילה מקסים בכפר הנוצרים של בתאני, שנותן הנחה לישראלים ומפנק למדי בבקתות העץ שלו (2 מטר על 2 מטר, אבל ביתי למדי אחרי חדר דורמס נוראי בקווינסטאון). את הבקתה שלנו אלון כמעט הצליח לשרוף, אך בסוף ניצלנו בנס ובכיסוי תרמיל חרוך כמעה. בבוקר ניגשנו לחברת קיאקים שהזמנו מהם את הקיאק כמה ימים לפני זה. הם ציידו והדריכו אתנו, ביצענו תרגולת התהפכות מוצלחת ורטובה ופצחנו במסעינו. מפעת חוסר הזמן קיצרנו את הטרק המדהים הזה ליומיים (במקור הוא 4) ועשינו הלוך חזור בחלק הדרומי. אם יש לכם זמן אני מציעה בחום לבלות יותר זמן בפיסת הגן עדן השלווה הזאת. אפשר ללכת את האייבל טזמן או לשוט אותו בקיאקים, אפשר גם לשלב בין השניים (לארגן סירה שתביא/ תאסוף את הקיאקים בנקודה מסוימת בטרק).

קצת קשה לפדל כל היום, חוויה חדשה להפעיל את הידיים ולא את הרגליים בטרק, אבל היה מדהים ומיוחד – עברנו מחוף מוזהב אחד לפיסת גן עדן שכנה בשלווה מושלמת, למעט כמה רגעים של גלים חזקים וסלעים מבצבצים שהוסיפו אדרנלין לעניין.

לקראת הערב עצרנו באחד החניונים הפזורים לאורך החוף (לחלקם אפשר להגיע רק עם קיאק, אין גישה מהיבשה בכלל!) "החננינו" את הקיאק ופרשנו לאמא של הזולות, רובצים בשבך, מקשיבים לרחש הגלים, ומתענגים על כמות המזון האדירה שהבאנו לטרק הזה, אחרי טרקים רבים כל כך בהם הצטמצמנו על כל גרם שנסחב בעמל רב – הפעם הקיאק סחב את הכל, אפילו את המרשמולס והשוקו.

הזולה

 החניה  

התעוררתי בשש, שעון ביולוגי מדהים שהלך לעולמו ברגע שחזרתי לארץ עוד פעל במיטבו בימים טובים אלו והתריע שיש זריחה מדהימה. השמיים בהקו באלפי גוונים תוך שהשמש עלתה בעצלנות בקצה של האוקיאנוס. אני ישבתי על החול, בחוף מוקף צוקים שהפך לאמפיתיאתרון מופלא והציג בפני יצירה מדהימה של הטבע. ואני קטנה כל כך, זכיתי לראות את הזריחה המשגעת הזאת בבוקר קסום, כמעט ללא עננים, יושבת בנחת ליד הקיאק הנאמן שלי שהבאני עד הלום. עוד כמה שעות עברו עלינו בנימנומים ואכילה, אני ואלון נענו באיטיות, מסרבים לעזוב את המקום הזה, שאין מילה חוץ מגן עדן שתתאר אותו נכונה. בצהרי היום מחוסר ברירה הרמנו שוב את המשוטים. היה יום שקט וחם, לא חום תל אביבי, חום ניו זילנד מבורך ונעים, השמש מלטפת בעדינות את הפנים, החור באוזון רק מוסיף לכחול של השמים (ותאי המלנומה). ים שטוח לגמרי בירך את הקיאק שלנו ובספונטניות ראויה לשבח החלטנו להאריך את המסע בעוד כמה שעות ולהקיף אי קטנטן שניצב מול החוף. כשהגענו לצד המרוחק של האי בירכו את פנינו עשרות כלבי ים שהתקרבו לקיאק והשוויצו בביצועים אקרובטיים מרשימים. היה מדהים להיות כל כך קרובה לחיות בר אמיתיות, שגדלות במקום יפה כל כך, אף אחד לא מפריע לשלוותם חוץ מאולי כמה תיירים פעורי פה על קיאק.

בסופו של דבר היום המקסים הזה הגיעו לסיומו. בחתירה רגועה, לאט לאט, בקצב שמתאים לפיסות יפיפיות כל כך של העולם הגענו חזרה לעיירה הקטנה, הזדכינו על הקיאק הצהוב וחזרנו לטויוטה הלבנה, השארנו את הגלים הכחולים מאחורינו לבינתיים ופנינו מערבה לירוק הבלתי נודע.

לסיפור ניוזילנד הקודם

אם כל הכבוד לתמונות שלי (ויש כבוד) הן פשוט לא מעבירות את היופי המדהים של המקום. הנה כמה תמונות שצולמו מהים והאויר, גם הן לא מצליחות להעביר את החוויה במלואה (שום דבר לא יכול) אבל הן מתקרבות. התמונות לקוחות מהאתר של חברת ההשכרה שהשתמשנו בה (לינק בסוף).

אם זה לא גן עדן... אני לא יודעת מה כן.

אם חשקה נפשכם בטרק אמיתי, ובמקרה התמזל מזלכם והגעתם לניו זילנד - לכו לנלסון לייקס. הוא קשה, הוא מגוון, הוא מרהיב ביופיו, הוא סופרמן!

כדי להגיע לאיזור הטרק נאלצנו להיפרד מהחוף המערבי, מהים הפרוע ומהירוק שאחריו דבר לא יהיה ירוק יותר. אבל גם הפרידה הייתה מרהיבה ועברה באחד הכבישים היפים שנסעתי בהם, שדות ירוקים מנקרי עיניים וערפילים מסתירים את הגבעות כמו בחלום, עצים בודדים מציצים מבעד לערפל לצד נחל איתן באמת, ששוצף וגועש במימיו הטורקיזיים.

אני ואלון הגענו לנלסון לייקס (עיירה נוספת של מטר על מטר) והתחלנו את הטרק. יש אנשים שלא יתחילו טרק בגשם, אנחנו התחלנו אותו תוך שפתיתי שלג עדינים נופלים עלינו ממרום. היום הראשון היה קצר, שלוש שעות הליכה לצד האגם החיוור הביאו אותנו בשלום לבקתה הראשונה, בה נפלתי לישון והמשכתי לישון 12 שעות רצופות משלימה מחסורי שינה רציניים בעקבות החג. חלומות הזויים על מרתונים, סלעים כחולים, אופנועים, סוסים ואוקפים מקטיפה רדפו את שלוותי עד שהתעוררתי לבוקר יפה ושמיים כמעט כחולים.

היום השני התחיל בניחותא עם 4 שעות הליכה ביער הכי יפה שהלכתי בו (אבל גלספי מתחרה רציני), שביל עקלקל בין עצים זקנים ובולדרים אקרעיים זרוקים כאילו יד עצומה פיזרה אותם, כגולות בעמק, בין גזעי העצים. יער כמעט קסום שהכל מתמזג בו - העצים גדלים מהסלעים, וטחבים יוצאים מהעצים, ושלג עדין וחדש שמכסה את הכל בעדינות. נחל קטן מדלג מטה, מכוסה כמעט לגמרי בקרח, אבל המים הקפואים זורמים ללא הרף מתחת למעטה השביר. ואחרי החלום התחיל החלק הקשה של עלייה עצבנית לכל הדעות, מדרון אדיר בזוית מטורפת עם שלג וקרח שמאיימים על כל צעד ושעל. אך למען האמת בשלב הזה בטיול כבר למדתי לאהוב את העליות (הרשו לי רגע רגרסיה לימי הפסיכו – מתוך שלא לשמה בא לשמה).

אחרי כמה שעות מפחידות למדי הגענו לבקתה, שמוקמה בצורה נהדרת על פיסת נדל"ן יפיפיה בין 3 אגמים ומול פסגות מושלגות, בגובה של כמעט 2000 מטר. בישלתי לנו ארוחת ערב לאור נרות, לא בשביל הרומנטיקה חס ושלום, אלא בשביל האור כי בבקתה כל כך קטנה כמו בנלסון אפילו מנורות נפט אין, שלא לדבר על חשמל כמובן J

פגשתי המון אנשים חדשים בבבקתה, וכדרכם של אנשים חדשים הם הפליאו בדברים המדהימים שאנשים יכולים לעשות. ג'יין הקיוית לימדה אנגלית בנפאל אחרי שחצתה את דרכיה העקלקלות באופניים, יואב וקרן דחו את הסטאז' שלהם אחרי 6 שנות רפואה בטכניון כדי לטייל קצת ביחד, רוג'ר האנגלי קנה יאכטה ביוון והגיע איתה עד לאוקלנד, אחרי שחצה את הים התיכון, האוקינוס האטלנטי והשקט. מדהים כמה יש לעשות בעולם הזה, מה אני עושה פה בבית?

אחרי סבב או שניים או עשרים של יניב (או יאאאניב בסקנדינבית), הלכנו לישון כדי להתעורר ליום חדש, עם שלג רך שממשיך לרדת עלינו. בהתחלה חשבנו לסגור את הטרק בהליכה על הרכס, אבל כשהגענו לרכס רוחות עזות איימו להוריד אותנו למטה בגילגולים ובחרנו בדרך השניה, לא פחות מאתגרת אבל קצת פחות יפה. היה זה ROUTE – הדרגה הנמוכה ביותר של שביל טרקים, דרך לא דרך שהתפתלה בלי סוף, מצד לצד, למעלה למטה, ולפעמים בתוך שדות בוץ שהגיעו לנו עד המותניים. חוויה? כן! מהנה? פחות! מסוג הדברים שנורא כיף לעשות – פעם אחת! בגבהים הנמוכים השלג הפך לגשם מה שרק הוסיף לחווית הבוציות. אחרי שנפלתי פעמיים תוך נסיון לחצות איזה נחל ויתרתי כליל על הרעיון הנשגב - להישאר יבשה, והמשכנו הלאה בין הנחלים הקפואים, השדות הבוציים והיערות שהאמיתיים שכל כך קל ללכת בהם לאיבוד. אחרי יום מייגע נפלו באפיסת כוחות לתוך הארגז האחורי של ואן DOC ישן שסוהרים (wardens) שנהגו בו הסכימו לתת לנו טרמפ חזרה לאוטו. מכוסי בוץ הגענו מאושרים ומותשים לאכסניה בסוף ההרפתקאה. נלסון לייקס היה ללא ספק אחד הטרקים הטובים!

לסיפור ניוזילנד הקודם

לסיפור ניוזילנד הבא