מוכרחים להיות שמח

בזיכרוני אתה זוחל,

קודח שם חורים קטנים.

עולה קולך כמו מהשאול,

הורד אותי במובנים שונים.

וטעם שכחה עולה שוב בגרוני,

צורב דרכו לתוך החשכה

מוכר לי כמו ידי שלי,

וזר לי כמו הפנים שלך.

חומות בניתי לי סביב ,

 סחור וסחור,

אך הנה הן נופלות עכשיו.

מהייאוש והאבסורד

צומחת הרגשת כזב.

תלך לבד במשעולים,

רק זיכרונות וצל ביתך.

אם לפעמים עוד תסתובב

אצחק ואזהה אותך.

- - - - - - - - - - - - -

אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהאיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר

והכל יקפא.

-העומדים בין בים ובין ביבשה-