הלב מתחיל להרפא, הנפש פחות מצולקת

הילד שלי עולה מחר לכיתה א'. הילד הקטן שלי

עשינו היום סדר בחדר שלו. ביום האחרון של החופש האמיתי שלו,האחרון לפני כניסתו למכונת הקפיטליזם המשומנת

כמה שעות לפני שהוא נכנס לעולם שמודדים אותך במספרים-בציונים, בכמה כסף, כמה מ"ר אתה גר וכמה קילומטראז' בכלל עשית. בכמה פחות משקל הבחורה שתהיה איתו וכמה יהיה הקאפ שלה....

התינוק שלי...

בכל מקרה. עשינו סדר בחדר ובתחתיתה של איזו סלסלה מצאתי מוצצים שהיו לו, פטמות בקבוקים. תמונה מיום הולדת שנתיים-אז פירקתי את החבילה לאפרוח שלי הרך....

אני לא יודעת אם אני בסוג של משבר לקראת יום הולדתי ה-35 הקרב או בגלל שהתינוק שלי עולה לכיתה א'.

למרות שיש לי אהבה גדולה וטובה משהו בי מרגיש בי חסר.

לא יהיה לי יותר תינוק בבית, אני אומרת לאהוב שלי. תעשה לי ילדה?

הוא הולך איתי אבל מבהיר שגם היא,שלנו המשותפת, תעלה בסוף לכיתה א'. ואז סביב גיל 50 פלוס הוא לא יוכל לעזור לי שוב עם זה..

האפרוח שלי מחר ישים על עצמו תלבושת אחידה עם הדפס המוסד הלימודי. יתחמש בילקוט מפלצתי במימדיו. במחברות "חכמות" (נשבעת לכם יש דבר כזה שמבקשים לקנות. בזמננו היו רק מחברות טיפשות).

התינוק שלי יתחיל את מירוץ החיים. לי בא כבר לפרוש (רק מהמירוץ, לא מהשאר).