היום, בעודי מחכה לפגישה עם אחד מעורכי מוספי סוף השבוע אני מדפדפת לי באודטה ושם היא כותבת על הסימפטומים לדיכאון חורף ש"אינו כמו דיכאון קליני, רגיל...הוא תקופתי...עד שנעשה קיץ"!! בכל מקרה היו שם הסימפטומים: עייפות, חוסר אנרגיה, הסתגרות, תאבון מוגבר...
ובכן למרות שאני בדיאטה וירדתי יפה אני בימים האחרונים דוחפת פחממות, מזילה דמעות לפרקים, רוצה לשבור את המעגל הזה של להיות עם עצמי אבל לא ממש רוצה לצאת אל העולם ועם חברים.אני הולכת לישון באזור 21:00 וקמה באזור 7:00 אם הילד שלי איתי בבוקר אני מביאה אותו לגן והולכת לעבוד, אני עושה את הפגישות שצריך, בלי להתמנגל יותר מידי עם הברנז'ה.
ב-16:00 אם אני ביום איתו אני לוקחת אותו מהגן ובדר"כ מתוסכלת מאוד מהתפרצויות בכי ואלימות שיש לו בזמן האחרון. אני משכיבה אותו לישון ,עושה ויש על המחשב-אין לי מילים יצירתיות להגיב או לכתוב בישרא, כל הבחורים באתרי ההיכרויות נראים לי מפגרים אז אני הולכת לזלול עוד איזו פחממה ולישון מוקדם.אם אני בלי הילד אז אותו דבר רק בלעדיו, למעט יום אחד שאני בקורס ואני דווקא נהנית.
כן, הכל מתוקתק בעבודה. אין לי דאגות כלכליות בימים אלה, התאגיד שעם המנכ"ל שלו נפגשתי רוצה לסגור איתי עבודה משותפת מה שישדרג בעוד מדרגה את האם-אמא שלי אבל כל זה לא מענין אותי- רק תנו לי אהבה,מישהו שיחבק אותי בלילות, שארצה להיות איתו ולהיפתח אליו כי כרגע אין לי כח לתקשר עם אף אחד.
אני חושבת לפעמים על החבר האחרון,כבר לא מרגישה החמצה אבל כן רוצה שכשיהיה לי חבר שיהיה בחיי כידיד, יש לנו דיבור והבנה טובים אחד עם השני.אבל ברור לי שאצור עימו קשר רק אחרי שאוהב מישהו חדש.
אני לא מייטיבה להתנסח ולהעביר את סוג העצב והתסכול שפוקד אותי בימים אלה. אני יודעת שזה פאתאטי שאחרי חודש ראשון שאני לבד נטו אחרי גירושי אני כבר מרגישה שזה לא מתאים לי, אבל זאת אני ואני לא רואה טעם להילחם בזה.
ועדיין מה שמעודד-שגם העצב אינו מגיע לתהומות היגון ולבדידות הקורעת שחשתי בעבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
