הלב מתחיל להרפא, הנפש פחות מצולקת

אני אוהבת להיות בבית שלי, אולי זו סיבת ההסתגרות שכפיתי על עצמי מזה כחודש ורק עכשיו מתחילה לבקוע ממנה

130 מטר של אוירה,על השדרה

בית באוהאוז לשימור, מישהו כינה את הבית שלי פעם "שמורת טבע" ואכן זה כך

הרטרו וההיסטוריה בוקעים פה בכל פינה.החום.

בעלת הבית שלי, שלה בניינים שלמים בתל אביב חיה שנים וגידלה כאן,בדיוק בדירה הזאת, את ילדיה

כשהגעתי לחתום על החוזה היא סיפרה לי על המסיבות הרבות שערכה במרפסת הרחבה בגובה צמרות עצי השדרה הירוקים.

לעיתים אני מדמיינת לי את האנשים המנהלים סמול טוק חביב כאן, על השטח שהיה פעם המרפסת, נשים אלגנטיות וצרות גזרה, אנשים שחיים חיים טובים ושלווים המחזיקים בנונשלנט רגל של כוס יין מבעבע בערב קייצי של תל אביב.

לעיתים נדמה לי כי אני יכולה לשמוע את צחוקם של הילדים שגדלו פה, ילדיה של בעלת הבית מתרוצים להם בין החדרים שמתמזגים אחד בשני.

אני אוהבת אותו,את הבית שלי. הוא עוטף אותי. מרגישה במיטה שלי כמו נסיכה שהנסיך שלה עוד מעט יגיע. אוהבת להמציא מרקים במטבח הישן והארוך, לעבוד בחדר המשרד שלי ולעשות מדיטאציה בבקרים על שטיח עבודת היד שאבי הביא מהודו, מול חלונות הענק, בוהה בירוק של העצים.

בלילות קרים אני אוהבת להסתכל למטה על האנשים שעוברים בשדרה, בדרך כלל זוגות או עם כלב.

מתגנבת אחר כך לראות את הגור שלי ישן בשלווה במיטתו ומבינה איך לב יכול להכיל אהבה כל כך גדולה.

בבית הזה לראשונה בחיי אני יכולה להיות לבד ולא להרגיש בודדה.