פוסט של עמיתה וירטואלית פה של סיכום שנה עשה לי חשק גם לאחד משלי.
שנת 2009 נפתחה אצלי בפול אדרנלין- פרוייקטים ענקיים בעבודה,אחד בינלאומי+ סיום תואר שני אינטנסיבי והחלטה שהשנה אמצא בן זוג.דיי לרווקים הצעירים ונעבור לגרושים פלוס המסוגלים.
להחלטה יש כח. אני חושבת שהשנה גיליתי את זה. אני מדברת על החלטות מהסוג העמוק,אלה שאינן מס שפתיים אלא שמבינים את רוב ההשלכות שלהן, שמוכנים לוותר בשבילן על הרבה אבק כוכבים, נוחות והמנעות מכדי להיות באמת במקום שאנו רוצים להיות בו. ומה קורה אז?- אהממ. כשמשיגים את הדבר עצמו מגיעות התמודדויות שמלכתחילה בגללן העדפנו לצאת עם קטינים עם ג'ל בשיער שלא מסוגלים לקשר אמיתי.
ובכן. השנה רציתי באמת והסכמתי לפנות לי זמן, מקום,אנרגיות ולהגמל מהוורקהוליות המאוסה שהיתה מרפדת אותי בתפנוקים עד שהיה קשה להרגיש שמשהו בכלל חסר.
השנה הרגשתי קצת כמו יוצאת הודו. מחפשת את דרכי אחרי עשור של הצלחה בקריירה. נמאס לי, רציתי חיים. סיימתי תואר שני בהצטיינות וכל אלה לא מילאו אותי. רציתי בית.
מצאתי אותו השנה. מרגע שהחלטתי היה אחד ויומיים אחרי שנגמר איתו עוד אחד שדרכו הכרתי את האחד האמיתי שלי.שמונה חדשים חגגנו השבוע ואני יכולה להגיד שבאמת מצאתי.
ולא, הסיפור עדיין לא מסתיים עם לבבות ופרחים באויר כי גם פה יש קושי לעשות מעשה ולעבור לחיות ביחד. לכאורה זה הוא, אך ככל שאני מפשפשת בתוכי אני יודעת שאני גם בפאניקה.ואולי זה עוד לא הזמן.אני יודעת שזה יגיע.
עזבתי את העבודה.אני חיה מחסכונות ועושה סטאז' במקצוע החדש שבחרתי לעצמי- אני עוזרת לאוצרת נחשבת אצל אחד מאספני האמנות הכבדים. אחרי שנים שהייתי הבוס הגדול אני מתייקת דברים ויש ישיבות שאיני נכנסת אליהן. זאת הבחירה שלי והיא לא תמיד קלה. אני בלחץ כלכלי והקצבתי לעצמי למצוא עבודה אחרי שלושה חדשי סטאז'. מפחיד.
קשה לי לחיות בחוסר ודאות אבל כנראה הגיע הזמן שאלמד לעשות את זה
"יש לך בעצם את הכל כבר ביד" אמרה לי השבוע חברת נפש. "את רק צריכה עוד קצת סבלנות".
וזאת המשימה שלי לתחילת שנת 2010- להרפות מהלחץ ומהחרדות. להאמין בעצמי ובדברים שיקרו. עד היום,חייבים להודות, הם באמת די קרו לי.
ועד סוף 2010 אני מאחלת לעצמי בית. בית חם משלי.
שנה טובה