7:30 בבוקר, השעון המעורר מצלצל. דאמ! עוד פעם הוא מאחר לבית הספר.

שוב עופרה המורה תתקשר לאימא, ואימא שוב תכעס.כל כך נמאס לו.

הוא קם בעצלתיים והולך לכיוון חדר האבטיה.שוטף את פניו ויוצא למטבח.

 בזמן האוכל הוא רואה את המשחק שהקליט אתמול למרות שנשאר ער לראות אותו.

7:50 הוא מביט אל השעון בבהלה. האטובוס צריך להגיע כבר. הוא חוטף במהירות את הסנדוויץ'

שאימא השאירה ויורדבריצה למטה.  איך שהוא יוצא, ברוח לו האוטובוס. שיט..הייתה לו דקה להגיע לאוטובוס בזמן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא עומדת מולו, מביטה אליו באותם עיינים ירוקות וגדולות שהוא כל כך אוהב.

הוא שותק, לא יודע מה להגיד. הוא לא מוצא את המילים להסביר לה את מה שהוא רוצה,

 את מה שצריך, כדי..כדי..להציל אותם.היא עומדת מצפה, שותקת, כל כך כואבת.

היא רק רוצה לשמוע ממנו הסבר. לא אכפת לה איזה, לא אכפת לה מה, העיקר

שחסביר, שייתן לה להבין שאכפת לו. והוא-שותק.

לאט לאט היא מתרחקת ממנו, בלי לומר מילה, מפנה לו את הגב, הולכת ולא מביטה לאחור.

הוא חש בתסכול. הייתה לו דקה להסביר את עצמו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

-יותם, לקום!! לקום!! כבר ממש מאוחר. אתה תאחר.

-שתיקה.

-יותמי, אני צריכה כברר ללכת, אתה רוצה שאסיע אותך או לא?! תקום כבר!!

- אוף..אימא..תני לי עוד דקה לישון..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רעש, צעקות, ריצות, ילדים בוכים, הורים צועקים.

"מהר!! מהר!! למקלטים!! יש אזעקה!!"

שקט. פחד. אימה. הכל כל כך לא ידוע.

הם כבר במקלט. בוום.

היו להם  15 שניות להציל את החיים שלהם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

15 שניות הם רבע מדקה. זה רבע מהזמן שלוקח לנו לישון, להגיע בזמן לאנשהו,

 להגיד משהו חשוב, דקה היא לא משהו משמעותי בעינינו. זאת כולה דקה.

אז תחשבו שיש אנשים שבשבילם דקה זה הזמן להציל את חייהם.

*כל כך מפחדת..אני רוצה שזה ייגמר כבר.