אף פעם לפני כן לא הבנתי את המושג "נפגעי חרדה".

שמעתי את זה תמיד בחדשות ואמרתי לא נורא. אבל זה כן נורא.

אני נמצאת עכשיו במצב של חרדה. קשה לי לתפקד. לא בא לי לאכול, לא בא לי לראות אף אחד, לא בא לקרוא,

לא בא לי לצייר. כל מה שאני עושה זה לשבת ולבהות בחדשות באינרנט.

זה לא בא אצלי אחרי ירי או משהו..זה פשוט הצטבר לי מכל הירי שהיה, מכל הבומים ובקיצור מכל שגרת החיים שנהרסה.

כל כך קשה לי עם זה. אני כמו פרונואידית קופצת מכל רעש, מכל שריקה. כל מכונית, אוטובוס שעובר אני מחרישה ומנסה לשמוע

אם זה לא היה איזה פיצוץ או אזעקה, כל פעם שמשהו נופל הלב שלי קופץ. זה בלתי אפשרי, אני כולי עכשיו רק עצבים.

כל בוקר אני מתעוררת ומקווה שזה הכל חלום. שהכל בסדר, שזה יום רגיל שבו אני קמה ב-1 בצהריים אחרי

שאתמול ביליתי במסיבת סילבסטר, מתיישבת מול המחשב, נכנסת למקושרים ובודקת מי שלח הודעה, הולכת לאכול

ואז נפגשת עם החברות לדסקס את ליל אמש.

אבל זה לא ככה. אתמול לא יצאתי לשום מסיבה, אין לאן, הכל פה סגור.

בבוקר התעוררתי, קרני שמש נכנסות לי לחדר, הכל נראה כל כך יפה, ואני..כל כך טיפשה..חושבת שהנה הכל בסדר,

המלחמה נגמרה, הנה היום נצא בערב, ומחר לימודים והכל בסדר והכל כרגיל. ואז אחרי חלום כזה מתוק של שניה אני

מתעוררת לתוך המציאות העגומה שהמצב הוא אותו מצב מיום שבת, סה"כ 5 ימים, 5 ימים שאני מרגישה שהם נצח.

סיוט אחד מתמשך.

בחיים שלי לא פחדתי ככה. אני פוחדת על הכל, על עצמי אני המשפחה החברים החיילם שלנו שם שמגינים עלינו.

זה פחד שלא חוויתי קודם לכן. זה פחד קיומי. זה לא פחד של להכשל במבחן, או פחד להתחיל עם בחור, זה פחד

מכך שכל אותם דברים לא יתקיימו יותר. פחד לחיים.

אני רוצה שזה ייגמר כבר, לטובה כמובן.

פתאום, יש לי כל כך הרבה הערכה כלפיי הדברים הפשוטים בחיים. דברים שקיבלתי כמובן מאליו.

אותם חיים ללא פחד. לא הערכתי אותם. זה נראה ברור. עכשיו..בתקווה שכל זה ייגמר בקרוב, חיים ללא

אזעקות יהיו חיים בגן עדן.

אותו בית ספר שכל כך שנאתי לקום וללכת אליו בבוקר, עכשיו אני כל כך רוצה להיות שם. ללמוד, לצחוק עם החברים שלי,

להסתלבט על המורים ולבכות שהשנה הזאת תגמר כבר.

אותו סתלבט של לשבת בחוץ, לשבת בבית קפה, לטייל, סתם בהתראה של דקה להתקשר לחברה "בואי ניסע לקניון", הרי אלה דברים שלא הייתי שמה לב כמה אני אוהבת, כמה אני נהנית מהם, דברים פשוטים שכאלה שהיו שגרת חיים.

וברגע שנשללה ממני הזכות לעשות אותם בחופשיות, ללא פחד, פתאום אני מעריכה אותם. ולא רק אותם. גם את המשפחה,

החברים, העם שלנו! אני מעריכה את זה שעושים הטבות לתושבי דרום, ושיש משפחות בארץ שמוכנות לארח עוד משפחה,

והכי הרבה הערכה לחיילים שלנו...וכל מי שמשתמט צריך להתבייש כי רק בזכות אנשים בגילם שנלחמים אנחנו כולנו כולל אותם

משתמטים, חיים פה.

אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

עכשיו שוב הייתה אזעקה.. בזמן שאני כותבת..

אני לא יכולה עם זה יותר..אני כל כך רוצה לברוח..לא לשמוע את הרעש הזה יותר בחיים שלי....

אני רוצה את החיים שלי בחזרה........