רשימות של ספרנית דילטנטית

דונה טארט היא סופרת יוצאת דופן לא רק בגלל כשרון הכתיבה הגדול שלה – יש הרבה סופרים שיודעים לכתוב היטב; דונה טארט היא סופרת יוצאת דופן בגלל האופן שבו היא מפעילה על הקורא מניפולציה מתוחכמת וסובטילית כל כך, שרק בקריאה שניה או שלישית הוא מסוגל (אולי) להתחיל לפענח את האופן שבו היא מפעילה את המניפולציה הזו. מכיוון ששום ספר של דונה לא נופל מ-600 עמודים, מדובר במלאכת מחשבת של פיתוי ועורמה. אני לא אומרת את זה לשלילה: להיפך. אני חושבת שהיא מכריחה את הקורא שלה לשאול את עצמו כמה שאלות נוקבות ולא נעימות, ואם הוא ישר עם עצמו אז גם התשובות שהוא נותן עליהן הן לא קלות. כמו עכביש, היא טווה לאט ובדממה רשת של קורים מסועפים, עדינים, חסרי משקל, כמעט בלתי מורגשים, שמושכים אליהם את הקורא. כשהוא שם לב סופסוף לקורים הללו, הוא כבר נמצא עמוק בתוכם.

רשת הקורים היא, לצורך העניין, היכולת של דונה טארט לבנות עולם הרמטי, סגור כמעט לחלוטין. בעולם הזה – צפון ניו-אינגלנד ב"היסטוריה הסודית", הדרום העמוק ב"ידיד הקטן" – אין כמעט שום רמזים ושום השפעה לעולם החיצוני. אני מניחה שהבחירה של טארט בשני האיזורים הללו אינה מקרית. כל מי שעבר בהם יודע שאלה איזורים שבהם הזמן עמד כמעט מלכת. העובדה הזו מקנה לרומנים של דונה טארט איכויות אל-זמניות. לא ברור מתי מתרחשת עלילתם: האם עלילת ה"היסטוריה הסודית" מתרחשת בשנות השמונים? התשעים? עכשיו? האם "הידיד הקטן" מתרחש בשנות החמישים? השישים? השבעים? לא ברור. העובדה שהם נעדרים סממנים של זמן רק תורמת לסגירות ולהרמטיות של העלילה שלהם. באופן כזה טארט אינה נותנת לקורא שלה לברוח לשום מקום.

במרכז "ההיסטוריה הסודית" ניצבת חבורה של חמישה צעירים בחוג ללימודים קלאסיים בקולג' יוקרתי (ובדיוני) בורמונט. הספר הוא סוג של טרגדיה יוונית (ומכאן הבחירה של טארט בחוג ללימודים קלאסיים), שכן החמישה שותפים למעשה רצח, שבעצמו בא אחרי תאונת הריגה. האם דקדנטיות מוסרית יכולה להיות מרהיבה מבחינה אסתטית? כן, ועוד איך. הדרך שבה טארט מתארת אותם, ביחד וכל אחד לחוד, מהלכת קסם עז. מראהו החיצוני וצורת הלבוש של כל אחד מהם, הריהוט בדירותיהם, חדר הכיתה שבו הם לומדים – הכל מתואר בדייקנות עד לפרט האחרון ויוצר יופי מרהיב שהקורא משתוקק אליו (לי מהבחינה הזו הרומן הזכיר את "בחזרה לבריידסהד" של אוולין וו – רומן שעובד לסדרת טלויזיה בשם "חמדת ימים" ושעלילתו מתרחשת באוקספורד, אנגליה. ומעניין לציין ששמות הגיבורים של טארט נשמעים הרבה יותר אנגליים מאשר אמריקאיים: הנרי, ריצ'רד, צ'רלס, קמילה, ג'וליאן). לאט לאט מתחיל הקורא להתאהב בכל אחת מהדמויות הללו, לשנוא את מי שהם שונאים ולייחל למותו. בכך הופך הקורא לשותף פעיל במדרון המוסרי החלקלק שבו מחליקים הגיבורים. לוקח זמן עד שרשמו של הספר מתפוגג והקורא מתחיל לשאול את עצמו מה זה בעצם אומר עליו: האם הוא יכול להתאהב ברוצח? האם למעט הרצח רוצח יכול להיות טיפוס מוסרי ללא פגם וללא רבב מכל בחינה אחרת? האם בנסיבות מסוימות גילוי עריות אינו דבר נורא כל כך? האם ניתן לחבב רוצח ולרצות לראות אותו מתחמק מעונש? האם במצבים מסויימים הייתי מסוגל גם אני להיות שותף לרצח? אם לפני הקריאה ב"היסטוריה הסודית" אפשר היה לפתור את השאלות האלה בלאו נחרץ ופסקני, אחרי הקריאה בו התשובות מפסיקות להיות כל כך ברורות. אפשר פתאום להעלות על הדעת שכן, גם אם לא כל כך נעים להודות בזה. או לכל הפחות אולי. יכול להיות. לא בטוח. בכך נעוץ כוחה הגדול של טארט.

"ההיסטוריה הסודית" הוא הספר הקרוב ביותר לשלמות שאני מכירה. "הידיד הקטן" נופל ממנו, אך עדיין מרתק לקריאה (ולמחשבה). כוחו שלו נעוץ לאו דווקא בעלילה או בשאלות המוסריות העולות ממנה, אלא ברקע ובסביבה הגיאוגרפית שבה הוא מתרחש: אלכסנדריה, מיסיסיפי (אין מקום כזה). ההתפוררות של הדרום, הניוון שלו, הכוח המיתי המהפנט שלו – כל אלה מוכרים מהסופרים הגדולים שהוא הצמיח: וויליאם פוקנר, פלאנרי אוקונור, יודורה וולטי, הארי קרוז. וגם כמובן מהמוזיקה: זה המקום שבו נולדו הבלוז, הקאנטרי והרוקנ'רול. לאורך כל הקריאה בו הוא הזכיר לי תמונות שלמות מסרטו של ג'ים ווייט, Searching for the Wrong-Eyed Jesus. כי לא פחות משהוא איזור גיאוגרפי, הדרום הוא גם סטייט-אוף-מיינד. יש ב"ידיד הקטן" רגעים של יופי מופלא לצד הסבל הגדול המתואר בו. אלא שהפעם טארט לא מצליחה לסגור את כל הקצוות גם אחרי 700 עמודים (מה נסגר עם אליסון ופמבלטון?) ומכיוון שהיא מסרבת לספק ולו גם שבריר של חסד או נחמה אחת קטנה, הוא מסתיים במועקה גדולה.

הנה לינק לראיון עם דונה טארט שהתפרסם ב"הארץ" לפני שלושה שבועות (באדיבות SubGenius):

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=583002&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0

והנה פרק מתוך "הידיד הקטן", מאתר הבית של הוצאת כנרת:

 http://www.kinnblog.com/blog/2005/05/__35.html