רשימות של ספרנית דילטנטית

1.

לא צריך לנסוע לחו"ל בשביל לראות שלכת: הסתיו שנמשך כבר כמה שבועות משיר על המדרכות בעיר מרבדים של עלים צהובים. כיף ללבוש צעיפים וגרביים צבעוניות. ובסמדר יש סיידר חם במקום אייס-קפה.

2.

הלכתי לראות את "כשהאמת משקרת" של אטום אגויאן. אהבתי מאוד את "המתיקות שאחרי" ו"אקזוטיקה" בזמנם. אהבתי עכשיו גם את "כשהאמת משקרת", וזה כיף גדול לא להתאכזב מבמאי שאת הסרטים שלו אהבת בעבר (מהחדש של סולונדז יש לי פטור מטעם עצמי, כי אחרי הקודמים שלו אני יכולה להגיד שלדעתי "ברוכים הבאים לבית הבובות" – הסרט הראשון שלו – הוא גם הטוב ביותר שלו).

קשה מאוד, ואולי אפילו בלתי אפשרי, לשמור על כפל המשמעות של Where the Truth Lies בתרגום לעברית. מה שאני מחבבת בסרטים של אגויאן זה שאם יש לך את הסבלנות הדרושה, לקראת הסוף הוא יחשוף סוד גדול, סוד אמיתי ונורא שמסתבר שהוא שעומד בבסיס העלילה כולה, ושם, כמובן, מונחת גם האמת. כל הסודות והשקרים הקטנים שהוא חושף עד אז מתגמדים פתאום, והסרט מקבל תפנית ומשמעות חדשה. עד לאותה נקודה כולם משקרים ומשחקים בזהויות, אבל זה לא משהו שלא נראה כבר בעשרות סרטים קודם לכן – כל סיפורי הראשומון המתעתעים האלה, שבהם לכל אחד יש את הגירסה שלו, האמת שלו, הסיפור שלו. אבל אצל אגויאן, ברגע שהסוד נחשף מסתבר שיש אמת אחת ולא אינסוף גירסאות, וגם אפשר להגיע אליה באמצעות כמה עדויות אמפיריות והיקשים לוגיים. המחשבה הזאת, אחרי שלושים שנות פוסט-מודרניזם שגירש את ה"אמת" לכל הרוחות בבעיטה בתחת והציב במקומה "נראטיבים" חלופיים, נשמעת עכשיו כמעט חתרנית. וזה התעתוע האמיתי של אגויאן ב"כשהאמת משקרת": האמת לא משקרת. היא באמת מונחת שם איפשהו. ואפשר וצריך להגיע אליה ולגלות אותה.

הסצינה היפה ביותר בסרט – ויש הרבה כאלה כי אגויאן הוא במאי מסוגנן מאוד – היא ההצגה של "אליס בארץ הפלאות" בבית החולים. בספר של לואיס קרול מסתבר לאליס שדברים אינם כפי שהם נראים, במיוחד אחרי ששותים שיקויים משיקויים שונים ומתפתים לפיתויים כאלה ואחרים. וכשאליס שרה בסרט, אי אפשר שלא להשוות את זה עם התפקיד שהיה לג'ולי קרוז אצל דייויד לינץ', ועם סצינות מסויימות שמופיעות גם במלהולנד דרייב.

3.

בקיץ 2002 הלכתי בליל שישי אחד לראות בסינמטק את "העולם שבפנים". האולם היה ריק כמעט לגמרי, אני דפדפתי בגיליון של ספין עד תחילת הסרט, והבחור שהתיישב שני מושבים ליידי הגניב לעברו מבטים סקרניים. בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי, אמר המשורר, והבחור ההוא שאל אותי איזה מוזיקה אני אוהבת. אמרתי לו פאנק אמריקאי (שום בחורה שפויה לא תגיד בקול יציב לגבר, ועוד גבר זר, שהיא אוהבת הארדקור). הוא אמר שאני צריכה לכתוב על זה לאתר מוזיקה שמפרסם ביקורות של גולשים. אחרי הסרט נפרדנו, בסתיו ההוא נסעתי לסיאטל כדי לנסות להביא למנוחת עולמים כמה דברים לא פתורים, העניין ההוא השתכח ממני, אבל בחורף נפגשנו שוב באקראי, הפעם בבאלאנס. הוא סיפר שעכשיו הוא העורך של אותו אתר שהוא סיפר לי עליו בפעם הקודמת, ושהפעם אני חייבת לכתוב.

אני חייבת חוב ענק לגדי ב. שהביא אותי לכתוב בשרת. הוא נתן לי לכתוב את השטויות שלי ואני סמכתי עליו. ולמרות שאחריו באו עוד שני עורכים שאהבתי לעבוד גם איתם, ולמרות שהוא הצליח להכעיס לא מעט אנשים, ולמרות הכאב שהוא הסב לי בשלב מסוים, המקום שיש לו אצלי בלב שמור לו לנצח. כי בכל הנוגע לכתיבה שלי באינטרנט, הוא היה הראשון.

על הקיר אצלי בסלון ממוסגרת כרזה גדולה של הסרט "העולם שבפנים".

4.

הספר The Independent Movie Poster Book הוא ספר מקסים שבשבילי באופן אישי מסכם 15 שנים של סרטים אוף-מיינסטרים, אוף-הוליווד ואוף-אוסקרים. אני מניחה שרוב האנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם "עצמאית" ו"אלטרנטיבית" מחפשים פחות או יותר את אותן תכונות גם בקולנוע שלהם. יש שמציינים את נקודת האפס של הקולנוע העצמאי עם טרנטינו - "ספרות זולה" בוודאי, והטהרנים יגידו אף "כלבי אשמורת". יש שהולכים קצת יותר אחורנית ל"סקס, שקרים ווידיאוטייפ" של סודרברג שההצלחה הגדולה שלו הפנתה את תשומת הלב העולמית גם אל פסטיבל סאנדנס כולו. עשרות הפוסטרים בספר לקוחים מאוסף גלריית Posteritati בניו-יורק (למה לא ידעתי על קיומה קודם?) והם מעידים על כך שהיצירתיות אינה נגמרת בסרט עצמו, וכשזה מגיע למחוזות האינדי גם הכרזות פורצות גבולות.

הפרק הראשון קרוי Days of Being Wild: The Inception of Independent Film והוא רואה בשישה במאים עיקריים את אבות הז'אנר: ג'ון קאסאווטס, ג'ון סיילס, דייויד לינץ', מרטין סקורסזי, ווים וונדרס וג'ון ווטרס. הפרק השני נקרא I Stand Alone: The Independent Auteur ותחתיו ניתן למצוא כרזות מסרטים של אלמודובר, אלטמן, פול תומס אנדרסון, גרג אראקי, דארן ארנופסקי, האחים כהן, קרוננברג, גרינוויי, האל הרטלי, טוד היינז, ג'ים ג'רמוש, אקי קאוריסמקי, קישלובסקי, קיטאנו, ספייק לי, מייק לי, לינקלייטר, ארול מוריס, טוד סולונדז, טרנטינו, ואן סנט, פון טרייר, וונג קר וואי (ואני חושבת שהבנתי סופסוף את 2046: העבר והזכרונות, כשהם הופכים להיות מחוז חפץ, הופכים להיות גם מנקודה בזמן לנקודה בחלל, כלומר מקום פיזי ממש. שזה רעיון מעניין. עדיין אפשר היה לקצר את הסרט בחצי שעה).

החלוקה בין הפרק השני לשלישי לא לגמרי ברורה לי, אבל הפרק השלישי, שכותרתו One from the Heart: Individual Films מקיף את ווס אנדרסון, לארי קלארק, סופיה קופולה, טום דיצ'לו, אטום אגויאן, דניס הופר, דרק ג'רמן, ספייק ג'ונז, קוראסאווה, אמיר קוסטריצה, אנג לי, קן לואץ', רוברט רודריגז, ג'ולי טיימור וטרי זוויגוף. יש גם פרק על סרטים תיעודיים (מייקל מור, סטייסי פראלטה) ופרק על סרטי מוזיקה, אבל הוא לוקה בחסר (כי סיד וננסי, הזעם והזוהמה, וולווט גולדמיין והסרט על מטאליקה כבר הוזכרו באחד הפרקים האחרים, והסרטים על הראמונז, על ווילקו, ה-Decline ו-D.O.A בפירוש אינם ממצים הכל). אבל הסך-הכל יפה ביותר, ואם להשתמש בסיסמא אחת, שלקוחה מתוך כרזת סרטו של אראקי The Doom Generation, הרי שהיא יכולה לשמש כותרת לכל העולם המופלא של סרטי האינדי באשר הם:

Sex. Mayhem. Whatever.