רשימות של ספרנית דילטנטית

(לנוגה, אמיתי, וכל חובבי ה- bandes dessiné)

לפי הספר Graphic Novels שיצא לאור לאחרונה בארצות הברית, הרומן הגרפי (שאלה ספרי מבוגרים בפורמט של קומיקס) נהנה בשנים האחרונות מפריחה גדולה: בארבע השנים האחרונות הוא רשם את הגידול הגבוה ביותר במכירות מבין כל שאר הקטגוריות האחרות בספרות.

אני חושבת שמשהו מזה אפשר להרגיש לאחרונה גם בארץ. זו לא רק "שירלי" שהכניסה רגל בדלת של סטימצקי, גם אם דרך מחלקת העיתונים; זה התחיל לפני כמה שנים עם קבוצת "אקטוס", שמגלה יציבות מפתיעה ומדי כמה שנים מוציאה קובץ של נובלות גרפיות (האחרון שבהם יצא עכשיו באנגלית והוא נקרא Jetlag: חמישה סיפורים מאויירים המבוססים על סיפורים של אתגר קרת); זה המשיך עם שיתוף הפעולה של אסף חנוכה עם אתגר קרת, שהוליד את "סמטאות הרעם" ו"פיצריה קמיקזה"; וזה מתגבר לאחרונה עם הגעתם של שני ספרים, האחד מקומי והשני מתורגם, פרי עמלן של שתי יוצרות צעירות ומעניינות.

"סיפור ורוד" של אילנה זפרן פועל בכמה מישורים. ראשית, זוהי האוטוביוגרפיה הפרטית שלה. שנית, זה סיפור ההיסטוריה של הקהילה ההומו-לסבית בארץ והמאבק שלה להכרה ממסדית, חברתית, תרבותית ופוליטית. במקרה הזה, אם כן, האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא אישי, אבל מה שהופך את היצירה הזו ליצירה ספרותית (בניגוד למנשר פוליטי) הוא המסע האישי והאינטימי שעוברת זפרן בדרך להכרת עצמה. משום כך הוא מעניין גם את מי שאין לו דבר וחצי דבר עם "הקהילה" או האג'נדה ההומו-לסבית. כי התהליך הזה של הכרת עצמך – וזו הנקודה השלישית - הוא נושא אוניברסלי ואינו ספציפי רק למקרה של "יציאה מהארון". ורביעית, הספר הזה פשוט יפה. זפרן היא מאיירת נהדרת וקפדנית, היא משתמשת במיגוון טכניקות, והתוצאה היא רומן גרפי מענג גם מהבחינה הסיפורית וגם מהבחינה הצורנית. בונוס מענג במיוחד הוא הדו-שיח הקצר בינה ובין חתולתה ספגטי שפותח כל פרק. כאמור, רק תנו למאייר לצייר חתול ("צייר לי חתול"?) ותראו מה זה עושה לו.

מרג'אן סטראפי בת ה-36 היא ילידת איראן ומתגוררת כיום בפריז. את סיפור ילדותה בטהרן שתחת שלטון האייטולות היא מספרת ב"פרספוליס: סיפורה של ילדות" (פרספוליס הוא שמה של הממלכה הפרסית הקדומה בימי המלך כורש). סטראפי גדלה כבת יחידה להורים ליברלים, חילונים, משכילים ובורגנים-אמידים. היא חיה חיים נוחים מאוד כאשר בשנת 1979 התחוללה המהפיכה האיסלאמית וקנאי הדת תפסו את השלטון. שנתיים אחר כך פורצת גם מלחמת איראן-עירק, ושני האירועים הפוליטיים הללו מחלחלים בתחילה לאט-לאט  ואחר כך באופן יותר ויותר ברוטאלי לתוך העולם השלו והבטוח שלה ושל משפחתה. סטראפי היא ילדה מרדנית, ותחת משטר העריצות הפונדמנטליסטית היא מנסה לחיות חיי מתבגרת "רגילה": ללבוש ג'ינס, לנעול נייקי, ללכת למסיבות פאנק בהיחבא, לקנות קסטות של איירון מיידן וקים וויילד בשוק השחור, לאכול המבורגרים, לעשן סיגריות ולפלרטט עם בחורים. אבל לאט לאט כל הפעולות הללו נעשות יותר ויותר קשות. בגיל 14 מבינים היא והוריה שהם ניצבים בפני צומת דרכים, וההחלטה שהם מקבלים היא גורלית. צריך להיות קשוח במיוחד כדי שלא להרגיש דמעות בעיניים ומחנק בגרון כשמגיעים לסוף הסיפור.

סטראפי מאיירת בשחור-לבן, הקווים שלה פשוטים ומינימליסטיים (כמו גם הפרוזה שלה), והדבר מקל מאוד על הקריאה בספר, במיוחד למי שנרתע בדרך כלל מהעומס הויזואלי שיוצרים לא פעם הרומנים הגרפיים. בגב הספר מציינת הוצאת "אחוזת בית" כי כיום מקובל לכנות את הז'אנר הזה בשם "ספרות מאויירת" או "פרוזה מאויירת", מה שנותן עוד חותם של לגיטימציה למה שהיה עד לפני זמן לא רב הבן החורג והמופרע של הספרות ה"מהוגנת" וה"יפה".      

(ונוגה רויך היא ישראלית המתגוררת בפריז, ואת עלילות השנה הראשונה שלה שם ניתן למצוא בקומיקס בשם "מ-26 עד 27", שהוא מצחיק ומתוק מאוד.)

* * *

יש לי תחושת בטן שבשנה-שנתיים האחרונות יש פריחה גדולה מאוד של האיור, והוא הולך ותופס את מקומו של הצילום כמי שניצב בחוד החנית וה-cutting edge של האמנות הויזואלית כולה. בשער של גלריה של "הארץ", למשל, התנוסס אתמול על פני חצי עמוד איור גדול של אורית ברגמן. איור נוסף שלה התפרסם בגלריה יום לפני כן. אין כמעט יום שבו לא ניתן למצוא איור מלווה לפחות כתבה אחת בחלק הזה של העיתון. בשוטטות אקראית בשבוע שעבר במרכז העיר נצפו שני פוסטרים מאויירים יפהפיים – האחד להופעה של שי נובלמן והשני של פרוייקט האינקובטור של סטודיו ניסן נתיב - ואני אשקר אם אומר שלא התחלתי לחשוב איך אני מקלפת אותם מהקיר ומסתלקת איתם בחשאי. הפוסטרים המאויירים הללו מצטרפים בשנה האחרונה לשורה של פוסטרים מאויירים להופעות שונות ב"מעבדה", לפוסטרים על הופעות ב"בית המוזיקה", וכמובן לפושטקים שבחבורה - כל הפליירים הפשוטים המצולמים בזירוקס המפרסמים הופעות שונות במקומות שונים של להקות משונות.

כבר כתבתי פעם בשרת על הספר The Art of Modern Rock - 500 עמודים ולמעלה מ-1500 פוסטרים המתעדים את ההתפרצות והמהפיכה של הרוק האלטרנטיבי ב-25 השנים האחרונות, ולצידה גם המהפיכה הגדולה בעיצוב ואיור כרזות להופעות של להקות. קשה לבטא במילים את העושר הויזואלי המדהים ופרץ היצירתיות הבלתי-נשלט של הכרזות הללו. מי שרוצה, יכול להתרשם מהן באתר הבא:

 http://www.gigposters.com/

(ואני מקווה שהקורא אמיתי סנדי מודע לעובדה שהוא נכלל בספר המונומנטלי הזה, יחד עם הפוסטר שעיצב לדי.ג'יי מורפיאוס ברוח הכרזות הישנות מימי קום המדינה.)

אשר על כן שמחתי מאוד כשהשבוע נחת על שולחני אחיו הצעיר של הספר ההוא, הקרוי Illustration Now. הוא מקיף 150 מהמאיירים הבולטים והחשובים ביותר הפעילים כיום בעולם, ומביא כמה מהעבודות המרשימות ביותר שלהם. האפקט של העיון בספר הזה דומה לפצצת מצרר של יצירתיות שמתפוצצת לך בפרצוף. לכל אחד מהמאיירים יש את השפה האישית והמיוחדת שלו, והסגנונות השונים נעים בין הנאיבי לריאליסטי, הרטרו והעתידני, העדין והגס, הצבעוני והמונוכרומטי, וכן הלאה וכן הלאה. כל אחד מהם מציין בכמה שורות מהם כלי העבודה שלו ומה היו מקורות ההשראה שלו, וכמעט אצל כולם כל איור, ולו גם המורכב והמסובך ביותר, מתחיל מהאמצעים הפשוטים ביותר: נייר ועפרון (או עט דיו), ורק אחר כך זה עובר למחשב. יש פה כמה שמות שאולי יגידו משהו בכל זאת גם להדיוטות: שני האחים חנוכה, אסף ותומר, שמאייר להרבה מאוד מגזינים בחו"ל, ואכן, כל כמה חודשים אני נתקלת באיור שלו ברולינג סטון; אישטוון בניאי, שמוכר בארץ משני ספרי "זום" שלו; ובעיניי מצאו חן במיוחד גם גארי בייסמן (אני מוצאת כמה קווי דמיון מפתיעים בין האיורים שלו לאלה של דודו גבע), צ'רלס ברנס, אליסון קייסון, אוון סמית, גארי טקסלי, טרה מקפרסון, דניאל צ'אנג, טרוויס קובורן, טניה צ'קזי ועוד.

מכיוון שבארץ יש בכל זאת רק מעט מאוד עבודה בעיתונים ומגזינים, את המאיירים המוכשרים המקומיים אפשר למצוא בעיקר בספרי ילדים. "ספר המאיירים הגדול" שיצא לפני מספר חודשים מקיף כ-30 מאיירים שזכו בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ב-26 השנים האחרונות. אפשר למצוא בו את אורה איל ואורה איתן, רותו מודן ויערה עשת, יוסי אבולעפיה ונועם נדב, דני קרמן ודוד פולונסקי, רינת הופר ובתיה קולטון ועוד. בעיניי, רותו מודן היא המאיירת הפוריה והמרתקת ביותר שפועלת כיום בארץ בתחום הזה של איור ספרי ילדים. שלא במפתיע, היא גם חלק מקבוצת הקומיקס "אקטוס". לי אישית חסרים בספר כמה מאיירים שחלקם ותיקים (גיל-לי אלון קוריאל) וחלקם עדיין צעירים ואולי עוד יגיעו לשם (טלי מנשס, גלעד סופר), אבל בסך הכל מדובר בספר יפה-תואר מאוד, שפותח פתח אל עולם האיור בכלל והמאיירים האלה בפרט.

אני לא אכנס כאן לנושא היחסים בין טקסט לאיור, שהוא מרכזי בכל ספרות מאויירת, בין שהיא מיועדת לילדים או למבוגרים. אבל את ההגדרה הטובה ביותר לדעתי למהו איור טוב סיפק אחד המאיירים בספר Illustration Now, מאייר בשם אנדריאס גף, שאמר שהקריטריון בשבילו הוא האם היה רוצה לתלות את האיור על הקיר בביתו כציור עצמאי. אני יודעת שבהרבה מאוד מקרים של כל המאיירים המוכשרים הללו, מקומיים וזרים, התשובה שלי היא כן.