רשימות של ספרנית דילטנטית

מעכשיו ועד עמוק לתוך 2007 ינחת עלינו מבול של הוצאות-מחודשות לתקליטים שעשו את המהפיכה לפני שלושים שנה. ולא, אני לא מתלוננת. זה לא רק שהתקליטים האלה הם היום כבר קלאסיקה, וזה לא רק שהם עדות לחיות, לחיוניות ולרלבנטיות המתמשכת של הפאנק; לא, יש כאן משהו עמוק עוד יותר: אני חושבת שהם עדות לזה שהיום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לפאנק: בעולם שהופך להיות צר ודכאני יותר מיום ליום, שבו הכוח והעריצות של תאגידים ושל המדיה הולכים ומתגברים ומשתלטים על כל חלקה טובה – בעולם כזה אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה שהפאנק מציב: חופש מחשבה, חופש פעולה, ביקורת תמידית, אסתטיקה חלופית.

יש מעט מאוד אלבומים שראויים להוצאה-מחדש יותר מ-Horses של פטי סמית. Horses הוא אחד האלבומים החשובים, המשפיעים והנדיבים ביותר בתולדות הרוק בכלל, והפאנק בפרט. הוא נדיב במובן הזה שההשראה שלו נמשכת עד היום. שלושים שנה אחרי שהוא נוצר, הוא עדיין עדות חותכת לכוח המשחרר של הפאנק ולאפשרויות הרבות שגלומות בו. הוא נפתח בקריאת התיגר המפורסמת על קודש הקודשים של האמונה: "ישו מת/אבל לא על החטאים שלי". פטי סמית היתה נערה צעירה וצנומה שהגיעה מניו ג'רזי, וקריאת השחרור הזו שלה סימנה את המרד בכל המוסכמות המצרות את רגליהן של הנשים: הדת, המשפחה, הפוליטיקה, הערכים הבורגניים.

Horses ממשיך משם עם פואטיקה מרדנית דומה, גיטרות שנשמעות כמו מכונות ירייה וכל האנרגיה, החספוס, הפראות והמיידיות של הרוקנ'רול בראשיתו. פטי סמית מסמנת את עצמה בלי להניד עפעף ובלי שום התנצלויות כממשיכת דרכם של משוררי הביט, של בוב דילן ושל ג'ים מוריסון. אלה עצים גבוהים מאוד להיתלות בהם, אבל גם היא עץ ענק. עליי אישית השיר האהוב ביותר באלבום הוא Free Money, וזה לא רק שהוא אחד השירים הרומנטיים ביותר בכל הזמנים (ומי שעדיין לא הבין עד כמה הפאנק הוא רומנטי צריך לעבור עוד שיעור אחד או שניים), אלא בגלל שהוא לא איבד שום דבר מהדחיפות והתקפות שלו גם היום: שני הנאהבים החיים בשולי החברה ובשולי החוק נדחקו לשם בידי עולם חומרני קר, חמדני, תאב בצע וחסר חמלה. אבל מי ישפוט ויגיד שדווקא המוסר שלהם אינו המוסר הראוי?

פטי סמית תמיד האמינה בחלומות. שלושים שנה מאוחר יותר, היא רואה כיצד הרבה מאוד מהחלומות שלה ושל בני דורה התנפצו ועוותו. העולם היום נמצא במצב גרוע לא פחות מכפי שהיה ב-1975. בהוצאה המחודשת נוסף לדיסק המקורי דיסק נוסף ובו הופעה חיה בלונדון שנערכה השנה, שם היא ביצעה את Horses בשלמותו. הקול שלה, יותר מתמיד, מחוספס, עמוק, כואב ומצולק לא רק ממה שחוותה ואיבדה במשך השנים, אלא בעיקר בשל השיברון והאכזבה מעולם שרחוק אלפי מילין מתבונה וגאולה. את Horses מסיים My Generation של ה-Who, ועל רקע הפידבק והדיסטורשן פונה סמית הפעם כנציגת הדור ההוא אל הדור הנוכחי: Rise up, take the streets, make change, the world is yours !

היא כמו כוהנת גדולה, פטי סמית, אוראקל של חוכמה והשראה. אני מתבוננת בתצלום האייקוני שלה שצילם רוברט מייפלתורפ על גבי עטיפת Horses. הסנטר זקוף קדימה, האף מורם מעט למעלה, השפתיים נחרצות, העיניים ערניות ורציניות. היא לא מתחנפת, לא מתחנחנת, לא מפתה, לא עוגבת, כמעט גברית ובכל זאת יפה. היא נראית מתריסה, נחרצת, בטוחה ועקשנית. ואני מתבוננת בתמונות שלה היום, והיא נראית כמעט כמו אינדיאנית זקנה, עם השיער הארוך והעיניים הטובות. ואני חושבת לעצמי, אלה החיים שהייתי רוצה לחיות. חיים מלאים, יצירתיים, משתוקקים. היא איבדה הרבה אבל גם זכתה בהרבה מאוד. היא תמיד הלכה בדרך שלה. ולמרות שהיו לי את הספקות שלי כלפיה כשהיא פרשה מיצירה בשלב מסויים כדי להתמסר למשפחה ולגידול ילדים, אני עדיין חושבת שאנחנו זקוקות לעוד מודלים לחיקוי דוגמתה. בכך שהיא הציבה מודל חלופי של יופי נשי, רחוק שנות אור מאידיאל היופי הצר והמדכא, היא הראתה שאישה יכולה להיות נערצת, מחוזרת, נחשקת, אהודה ואהובה בזכות חוכמתה, אישיותה, כשרונה, יצירתה והכריזמה שלה. ואני חושבת, כמה חופש העניקה לה העובדה שהיא לא היתה יפה, או לפחות לא יפה במובן הצר והמקובל של המילה. כמה רחוק זה איפשר לה להגיע.