אחד במאי עבר. לבשתי את הגופיה האדומה עם דיוקן ארנסטו, חצאית משי מקומט שעלתה עשרה שקלים בגמ"ח במחנה יהודה, ונעלי אולסטאר שנקנו שנים לפני שנייקי השתלטה על קונברס. הייתי שמחה לטעון שאני אנרכיסטית, אבל אני לא. לכל היותר אני יכולה לטעון לחיבה גדולה מאוד לרעיונות האנרכיסטיים. כמו במקרה של הפאנק, יש סתירה מובנית בין התפקיד של הורה לבין העקרונות של fuck authority, כל שלטון הוא דיקטטורה, ופירוק מוקדי הכוח הקיימים (למי שעדיין לא יודע במה זה כרוך: הורות היא אוטוריטה, היא דיקטטורה, והיא כוח ריכוזי מאוד). עומר לעומת זאת הוא אנרכיסט אפילו בלי לדעת את זה. הוא כמובן יכול: יש לו אמא שהיא שכירה קשת-יום שמפרנסת אותו. באחת הפעמים בשנה שעברה שבהן שיחררתי אותו ממעצר אחרי משחק כדורגל, הוא הסביר לי באריכות וברוב-היגיון למה דווקא המדינה ומוסדותיה הם הגורם האלים ביותר בחברה. באקונין-ג'וניור קיבל בימים אלה צו ראשון, ועדיין לא החליט מה לעשות איתו.
יש כמובן יסוד אנרכיסטי ברור בתנועה ובחשיבה הפמיניסטית. מצד שני, היו לאורך ההיסטוריה רק מעט מאוד אנרכיסטיות, וגם זה די מובן. אחת הפמיניסטיות והאנרכיסטיות החביבות עליי ביותר היא אמה גולדמן. גולדמן נולדה למשפחה יהודית ענייה בקובנה שבליטא ביוני 1869. בגיל 16 היא הצטרפה לאחותה הגדולה והשתיים היגרו יחד לארצות הברית. היא התחילה לעבוד בתעשיית הטקסטיל ושם חוותה על בשרה את מצוקת הפועלים. המודעות הזו קירבה אותה אל חוגי האנרכיסטים בניו יורק, ובעיקר אל אלכסנדר ברקמן, ממנהיגי התנועה. הקשר האינטימי והאינטלקטואלי בין השניים שרד גם במשך 14 שנות מאסרו של ברקמן על התנקשות בחייו של בעל מפעל פלדה. גולדמן חלקה בגלוי על עמדתו של ברקמן בדבר הלגיטימיות של הטרור. היא התנגדה לכל צורה של שפיכות דמים על-אף שהיתה אקטיביסטית מסורה ונלהבת – החל מאירגון הפגנות וקריאה להתאגדות הפועלים, וכלה בייסוד כתב-עת פמיניסטי ואנרכיסטי בשם "אמא אדמה", שהיה פעיל משנת 1906 ועד 1917.
גולדמן נאסרה כמה פעמים בשל פעילותה המתסיסה. ב-1916 היא נאסרה בעוון חלוקת חומר הסברה על אמצעי מניעה ("הטעות הגדולה ביותר שנשים עושות היא לסתום את הפה ולפתוח את הרחם", אמרה גולדמן). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היא פתחה במערכה הסברתית נמרצת נגד הגיוס. על כך נשלחה לכלא למשך שנתיים ובתום מאסרה גורשה מארצות הברית. תמיכתה באותם ימים במהפיכה הרוסית של 1917 הובילה אותה לשוב לברית המועצות, אבל כשעמדה מקרוב על הזוועות המתבצעות שם בשם אותה מהפיכה, החלה לבקר בחריפות גם את אמא רוסיה. נאמנה לרעיונותיה האנרכיסטיים, החליטה גולדמן לחיות חיים של גולה מרצון. מ-1920 ועד מותה בשנת 1940 היא חיה ופעלה בצרפת, אנגליה, קנדה ואף ספרד, שם סייעה לאנרכיסטים בזמן מלחמת האזרחים.
גולדמן סירבה להינשא ולהוליד ילדים. במסגרת הסדר החברתי והפוליטי הקיים היא ראתה בנישואים צורה של זנות ממוסדת: בתמורה למין ושירותים נוספים, זוכה האשה לביטחון כלכלי וחברתי. יתר על כן, אפילו כהסדר הנישואים הם עיסקה גרועה במיוחד: "נישואים הם קודם כל הסדר כלכלי, מין תעודת ביטוח. אבל הם שונים מביטוח רגיל בכך שהם מחייבים וסוחטים יותר, ובהשוואה להשקעה הגדולה שמשקיעים בהם, הם נותנים תמורה קטנה ביותר."
מה שייחד את גולדמן הוא העמדה הכפולה שלה בנושאי פמיניזם וסוציאליזם: היא תבעה מחבריה לתנועה הסוציאליסטית-מרקסיסטית-אנרכיסטית להביא בחשבון גם את צרכיהן הנפרדים והמיוחדים של הנשים שהיו מדוכאות במשך מאות שנים; ומהתנועה הפמיניסטית, שהיתה אז בראשית דרכה והצטמצמה לנשים בנות המעמד הבורגני-גבוה בלבד, היא דרשה להכיר במצוקות ובתביעות הייחודיות והלגיטימיות של נשים מקרב מעמד הפועלים.
על אף שזה משמח שגולדמן היא סמל ומופת עד היום, יש משהו קצת עצוב בעובדה שגם אחרי מאה שנה דבריה נשמעים עדיין רדיקליים. זה מעיד על כך שחלק גדול מהדברים הבסיסיים להם הטיפה ובהם האמינה, עדיין לא הושגו ולא השתרשו.
"מה השיגה האשה באמצעות המאבק לשחרור? השחרור יצר שיוויון כלכלי בין האשה לגבר. פירוש הדבר שהאשה יכולה לבחור לעצמה מקצוע ומשלח-יד. אך עובדה היא שנשים העובדות כמורות, רופאות, עורכות דין, אדריכליות ומהנדסות, אינן זוכות לאותו אמון כמו עמיתיהן הגברים ואינן מקבלות אותו גמול. ואלה שמשיגות את השיוויון המפתה הזה לרוב עושות זאת על חשבון רווחתן הגופנית או הנפשית. נשים ונערות רבות השתלבו בשוק העבודה, אבל כמה עצמאות מניבה החלפת כבליו של הבית באלה של המפעל, סדנת היזע, חנות הכלבו או המשרד? שלא לדבר על כך שבסוף יום העבודה הקשה רובץ על כתפיהן של נשים רבות נטל הטיפול בבית, שכידוע אין עול גדול ממנו. ומה בדבר הפחד שמא האהבה תגזול ממנה את חירותה ועצמאותה, או האימה שהאהבה או האמהות יעכבו את התקדמותה המקצועית..."
("הטרגדיה של שחרור האשה", מתוך "אמה גולדמן: חמישה מאמרים פמיניסטיים". תרגום דפנה רוזנבליט, הוצאת פרדס)
הדברים הללו נכתבו ב-1919. מעציב עד כמה הם נכונים גם היום.
"לרבות מסבותינו היו יותר אומץ, יותר הומור וחוכמת לב, ובוודאי מידה נדיבה יותר של טבעיות, טוב לב ופשטות, מלרוב המשוחררות המקצועיות הגודשות את המכללות, את אולמות ההרצאות ואת המשרות השונות. ייאמר מיד: אינני שואלת לשוב אל העבר ואינני דנה את האשה לשוב אל המטבח ואל חדר הילדים. עלינו להשתחרר ממסורות ומנהגים ישנים הבולמים את צמיחתנו. הזכות להצביע והשיוויון בזכויות האזרח הם רק הצעד הראשון, שכן השחרור האמיתי לא מתחיל בקלפיות וגם לא בבתי המשפט. הוא מתחיל בתוך נפשה של האשה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל מעמד מדוכא שהשיג שחרור אמיתי מאדוניו עשה זאת בכוחות עצמו. האשה צריכה ללמוד את השיעור הזה ולהבין כי היא תהיה חופשיה רק כשהיא תתחיל בתיקון פנימי ותשתחרר מעול הדעות הקדומות, המסורת והמנהגים. הרודנים הפנימיים האלה, על שלל צורותיהם: מה יגידו האחרים, מה יגידו אמא, האח, הבן, האבא או הדודה; מה יגידו מרת גרונדי, מר קומסטוק, המעסיק, מועצת החינוך? כל החטטנים הללו, בלשי המוסר, סוהרי הרוח האנושית, מה הם יגידו? עד שהאשה תלמד לצפצף על כולם, לעמוד בעקשנות על שלה ולהתעקש על החופש הבלתי מוגבל שלה, להאזין לקול הטבעי שלה – עד אז היא לא תוכל לטעון שהיא משוחררת."
אבל מה שאני הכי אוהבת אצל גולדמן זה את העמדה שלה ביחס לאהבה ולחופש. דווקא בגלל הסירוב שלה להינשא, גולדמן הבינה שאהבה היא האנרכיסט האמיתי והגדול מכולם. היא חוצה את כל הגבולות השרירותיים של דת, מעמד, גזע, לאום, גיל, מין ומוצא, ואי אפשר לכפות עליה שום תבניות ממוסדות.
"אהבה חופשית? כאילו ניתן להעלות על הדעת אהבה שאינה חופשית! האהבה היא מפרת כל החוקים, פורעת כל המוסכמות. כיצד יכול כוח חוצה עולמות שכזה להתגלם במוסד הנישואים, אותו עשב שוטה שהצמיחו המדינה והכנסייה? כן, האהבה היא חופשית. היא אינה יכולה לפרוח אלא באקלימה של החירות. אז היא מעניקה את עצמה ללא שיור, גבול או מידה. אני מעדיפה את שירי האהבה של התקופות הרומנטיות, את דון ז'ואן וגברת ונוס. עדיפה בעיניי בריחה עם סולם וחבל בליל ירח, המעוררת את קללות האב, אנחות האם וההערות המוסרניות של השכנים, על פני הענייניות והמהוגנות הנמדדות בסרגל. אהבה אשר איננה יודעת לתת ולקחת ללא גבול איננה אהבה אלא עיסקה, שלא תרפה לעולם ממניינם המחושב של היתרונות והחסרונות."
אני חושבת שאני צריכה לבקש מהללי שתדפיס לי על גופיה אדומה את דיוקנה של אמה. עם פניה העגולים ומשקפיה העגולים עוד יותר – הרבה לפני ג'ון לנון – ב-1 במאי בשנה הבאה אני אסתובב על החזה עם אמה ולא עם ארנסטו.
* * *
מי שלא ראה חמש להקות מנגנות בערב אחד בחדר שינה קטן בבית פרטי, לא ראה מעולם איך מחרבים בית מהיסוד. ביום חמישי בערב חגג עמית-פטר שנה לקיומו של הפנזין MFM. סבתא שלו היא גיבורה מפני שהיא נידבה לצורך העניין את הבית שלה ברחוב החלוץ בבית הכרם - בית ישן ומקסים, או לפחות היה כזה, עד שפלשו אליו ההונים. מישהו אמר שהיתה שם אווירה של מסיבת כיתה, והוא צדק. אנשים נכנסו ויצאו בין הבית לגינה הגדולה שבה צומחים עשבי פרא, שיחי ורדים ענקיים ועצי אורן עתיקים. הגינה החשוכה הזו, מבודדת קצת מהבתים השכנים, היא מקום אידיאלי למסיבות כאלה (או לכל אירוע גותי אחר). על השולחן במטבח היה כיבוד שכלל פיתות, חומוס, סלט, פלאפל, וכדורי שוקולד שנתי הביאה (מעולים). על שולחן אחר היו תקליטים ודיסקים, כמה חוברות קומיקס, היה כמובן הגיליון החדש של MFM ובירות זולות. ובחדר השינה, כאמור, היו ההופעות. לא רק שמדובר בחלל קטן, אלא שדחסו לתוכו כמה מגברים שיכלו בקלות להרעיד איצטדיון בינוני, ולא רק זה, אלא שכמו בבדיחה ההיא מספיינל טאפ, הדבר הראשון שכל מי שניגנו עשו זה לשים את הווליום על אחת-עשרה. כתוצאה מכך אנשים הסתובבו בכל רחבי הבית עם ציציות נייר טואלט מזדקרות מאוזניהם (לי זה נראה קצת לא אקונומי לשים כזאת הגברה בהופעות-חדר-שינה, ואז לשמוע את ההופעות עם אטמי אוזניים). אחרים נשארו בגינה כדי לשמוע את המוזיקה באוויר הצח, כי בפנים החדר הפך מהר מאוד למרחץ זיעה מהביל ומסריח. אני ראיתי מהטווח הבטוח-יחסית של המסדרון את המונוטוניקס, את אוטו רוסיה ואת מאנקי. אוטו רוסיה טובים מאוד, מאנקי הם מאנקי, ואת המיותרים אני כבר אתפוס בהזדמנות אחרת. נעשה כבר מאוחר למי שצריך להשכים למחרת לעבודה, וערב של חמש להקות הוא עניין מתיש גם בתנאים קצת יותר מאווררים. אני מקווה שההכנסות יממנו לסבתא של פטר את תיקון הדלת שנשברה. בשבילי, הערב הזה מצטרף להופעה של הדד רבינז תחת גשר הספורטק בליל דצמבר קר אחד עם מדורות שהובערו בתוך שתי חביות כדי שאנשים יוכלו להתחמם, תחת הכותרת "הופעות במקומות ובתנאים הכי פחות מתקבלים על הדעת". אלה כמובן גם ההופעות שנצרבות הכי עמוק בזיכרון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
