רשימות של ספרנית דילטנטית

מבין ספריו של ג'ק קרואק, החביב עליי ביותר הוא "בדרכים" והחביב ביותר על מ"ם הוא "בטלני הדהרמה". ביום שבו מ"ם יצא לדרכים, נחת על שולחני התרגום לעברית של הבטלנים. הצטערתי שלא יכולתי להודיע לו. באותו שבוע שבו נחת על שולחני התרגום לעברית של קרואק, חזרתי לג'ק אחר - ג'ק לונדון.

"פנג הלבן" (White Fang), ספרו הידוע ביותר של ג'ק לונדון המתאר את מסעו של כלב-זאב מערבות הפרא הבודדות של אלסקה אל חיק החברה האנושית, ראה אור ב-1906. במלאת לו 100 שנה ראה אור תרגום חדש ומוער שלו - מוער מלשון הערות אמנם, אבל גם מאוייר. הלוואי שיותר ספרים למבוגרים היו מאויירים. כרגע קיימות על המדף מהדורות מוערות ומאויירות ל"שלושה בסירה אחת" של ג'רום קיי ג'רום, "הקלברי פין" של מארק טוויין, ו"הקוסם מארץ עוץ" של פרנק באום. אפשר להוסיף עליהם גם את שני החלקים של "אליס" של לואיס קרול. באורח מעניין, הספרים הללו, שנכתבו בסוף המאה ה-19, לא היו מיועדים במקור לילדים ולנוער. רק היום הם נחשבים לכאלה. אבל בזמנם הם היו ספרי מבוגרים "רגילים" לכל דבר.

ג'ון גריפית צ'ייני נולד ב-12 בינואר 1876 בשכונה ענייה שמדרום לרחוב מרקט בסן פרנסיסקו. זהות אביו אינה ידועה, אך מקובל לחשוב שמדובר בוויליאם צ'ייני, עיתונאי, נווד ואסטרולוג. אמו פלורה היתה מיסטיקנית, וכשג'ק היה בן כמה חודשים היא נישאה לג'ון לונדון, יוצא מלחמת האזרחים, והמשפחה הצעירה עברה לאוקלנד.

ג'ק לא הסתדר טוב מדי עם בית הספר, ועזב אחרי שמונה שנות לימוד. הוא היה אוטודידקט וקורא נלהב, ולימים הצליח להשלים את השכלתו הפורמלית. הוא אף התקבל לאוניברסיטת ברקלי, אך גם אותה עזב תוך פרק זמן קצר, בטענה שהלימודים שם נעדרי להט ומעוף.

לא פלא: ג'ק היה חובב ריגושים וסכנות גדול. הוא החל לעבוד מגיל צעיר, בין השאר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כנער הוא הספיק להיות שולה צדפות, דייג, מלח וגם סתם נווד-רכבות לאורכה ולרוחבה של היבשת (כנוווד הוא נעצר פעם אחת בניו-יורק). לכן גם לא מפתיע שהבהלה לזהב של שנת 1897 לא פסחה גם עליו והביאה אותו לאלסקה. שם, בספר האחרון, בארץ הענקית, הפראית, האכזרית והיפהפיה הוא לא מצא זהב, אבל כן מצא את ייעודו: הכתיבה.

כשג'ק חזר לציביליזציה שלוש שנים לאחר מכן הוא כבר היה בשל להיות עיתונאי. ב-1904 הוא סיקר את מלחמת רוסיה-יפן וב-1914 הוא כיסה את המהפיכה המקסיקנית. במקביל, הוא כתב כמה מספריו הידועים ביותר: אודיסיאה בצפון, קול קדומים, פנג הלבן, זאב הים, מרטין עדן, וספר שנקרא – כן, כן – On the Road. כולם מבוססים על קורותיו ומעלליו.

במהלך נדודיו הרבים התוודע ג'ק לסוציאליזם. הוא היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית בסן פרנסיסקו, וזכה לכינוי "הסוציאליסט מאוקלנד". הדים להשקפת עולמו ניתן למצוא בכל ספריו:

"בערך באותה תקופה היו העיתונים מלאים בסיפורים על הבריחה הנועזת של אסיר מכלא סן קוונטין. היה זה איש אכזרי. כבר מרגע הולדתו היה פגום. הוא לא נולד בסדר, ועיצוב אופיו בידי החברה לא סייע בהרבה. כשאדם כזה נופל לידי החברה, מביא הטיפול הגס שלה לתוצאות גרועות, ואדם זה היה דוגמא בולטת לכך. בכלא סן קוונטין הוכיח שאין לו תקנה. ככל שנאבק יותר בפראות, כך נהגה בו החברה ביתר גסות, והתוצאה היחידה של הטיפול הגס היתה שהפך להיות פראי יותר ויותר. כתונת משוגעים, הרעבה, מכות וחבטות במקל לא היו הטיפול המתאים לג'ים הול; אבל זה היה הטיפול שקיבל. זה היה הטיפול שקיבל עוד בימים שהיה ילד קטן באחת משכונות העוני של סן פרנסיסקו – חומר רך בידי החברה שאותו אפשר לעצב לכלל צורה כלשהי."

(- ג'ק לונדון, "פנג הלבן". תרגום יעל ענבר, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן)

אבל לג'ק היו גם צדדים אחרים, קצת מפתיעים ולא מתיישבים בקלות עם רוח החופש והחמלה שלו. הצלחתו כעיתונאי וסופר סללה את דרכו לחוגים חברתיים נוצצים, והוא התחכך תקופה מסויימת גם בחלום ההוליוודי. ולצד היותו סוציאליסט, הוא האמין גם ב"דרוויניזם חברתי" – מושג פסאודו-מדעי שמסתיר מאחוריו גזענות מהסוג הדוחה ביותר.

"Do I contradict myself? Very well, then, I contradict myself.

 I am large, I contain multitudes."

(וזה כבר וולט וויטמן, עוד רומנטיקן אמריקאי ענק*. וככל שאני קוראת יותר על יוצרים כאלה ואחרים, אני מגלה שכמעט תמיד יש אצלם לפחות איזו סתירה גדולה אחת שאיננה ניתנת לפתרון. אפשר להסתכל על זה גם כך: בתוך כולנו יש סתירות, רק שאצל יוצרים גדולים הן מועצמות עוד יותר. אולי.)

נאמן לרעיונות הדרוויניזם החברתי (שלא לומר תורת הגזע), נטש ג'ק לונדון את אהובתו אנה סטראנסקי, והתחתן עם בס מאדרן, ממנה האמין שיהיו לו צאצאים טובים ומוצלחים יותר. לשניים נולדו שתי בנות, אבל הנישואים לא האריכו ימים. אני משערת שג'ק הבין, אחרי הכל, שעם כל הכבוד לנישואים וילדים, אדם אינו יכול לחיות בלי אהבה.

"הוא היה קודר, מתבודד וקשוח. הוא ראה את העולם כמקום פראי ואכזרי, עולם חסר חמימות שבו לא התקיימו כלל חיבה, ליטופים ועונג. הוא לא ידע מה זאת אהבה משום שלא היתה לו כל התנסות באהבה. במשך כל חייו נהג להתרחק מבני מינו, וגם עכשיו רצה לשמור על מעמדו כמתבודד. מזגו היה פראי מלידה, אבל כתוצאה מאכזריות החיים הפך להיות פראי עוד יותר, זועף וזדוני. שנוא על בני מינו ועל בני האדם, כשאופיו הפראי והחופשי בלתי ניתן להכנעה, התפתחותו היתה מהירה וחד-צדדית. לא היתה כל קרקע שבה יצמחו טוב-לב או חיבה. הוא עצמו לא חווה אף לא הבהוב קלוש של אלה. כדי להתגונן ולשרוד הוא הפך להיות אכזרי יותר, עוין יותר ונבון יותר. לא היתה לו ברירה."

לונדון מתאר את אופיו של פנג הלבן, אבל כמה מזה הוא גם דמותו שלו עצמו?

הוא מצא אהבה בדמותה של צ'רמיין קיטרדג', שחלקה איתו את החיבה למסעות והרפתקאות. על אף שהיו להם כמה שנים מאושרות ביחד, ג'ק לונדון מת ב-22 בנובמבר 1916, כשהוא בן 40 בלבד. יש הטוענים שהתאבד, מאחר שבשנותיו האחרונות הלכה בריאותו והתרופפה. אחרים סבורים שהוא מת מזיהום קשה בכליות, וכאשר ניסה לשכך את כאביו בעזרת מורפיום, הוא נטל בטעות מנת-יתר. במהלך חייו, אגב, נאבק לונדון באלכוהוליזם, ותיעד את מאבקו בספר הנושא את השם ג'ון ברליקורן - כן, כן, אותו אחד מהאלבום של טראפיק.

לא רק שרוב ספריו הם היום חלק מהקלאסיקה - לפחות זו של ספרות הילדים והנוער - ניתן לזהות כמה מעקבותיו אצל לא מעט סופרים גדולים שפסעו בנתיבים שהוא שירטט: את סגנון כתיבתו, יחד עם התרפקותו על חיי חברה זוהרים, אפשר לזהות אצל פיצג'רלד; עבודתו העיתונאית ומשיכתו הגדולה לטבע ולחיי הפרא מתגלגלות בדמותם של המינגוויי והאנטר תומפסון; והד לבדידותו ונדודיו ניתן למצוא אצל ג'ק קרואק.

*השיר הזה תורגם לעברית, אבל הוא מצלצל טוב יותר באנגלית המוזיקלית, החיה והנושמת של וויטמן, מאשר בעברית שתמיד נשמעת איכשהו קפואה ומסורבלת:

"האם אני סותר את עצמי? בסדר גמור, אני סותר את עצמי.

אני עצום, אני מכיל המונים."

(- וולט וויטמן, "שירת עצמי". מאנגלית: עודד פלד, הוצאת כרמל)