רשימות של ספרנית דילטנטית

בקיץ 1993 באו נישואיי אל קיצם. האיש שחייתי איתו עשר שנים עזב, ובבית נשארנו עומר ואני. עומר היה אז בן ארבע ואני בת שלושים ואחת. כשאת בת שלושים וחיית עם מישהו מאז גיל עשרים, זה לא רק שליש מחייך; זה בעצם כל חייך הבוגרים. מה ידעתי אז על החיים? כלום. בשנה הראשונה אחרי הפרידה הייתי עסוקה בעיקר בלהשגיח על עומר כדי לראות שהוא עובר את הפרידה בסדר, ובהתארגנות מחדש מבחינה כלכלית. רק אחרי שנה הייתי מסוגלת להתחיל בכלל להתמודד עם הפן הרגשי של הגירושים.

רוברטה פלק שרה את Killing Me Softly על דון מקלין. מאז הפעם הראשונה שראיתי את אדי ודר ושות' בהופעת האנפלאגד שלהם ב-MTV, אני לא מסוגלת לחשוב על אף אחד אחר חוץ ממנו בכל פעם שאני שומעת את המילים של השיר הזה. העניין היחידי הוא, הוא לא עשה את זה ברכות. הוא עשה את זה בכוח, בחדות ובכאב. הוא קבר סופית את חיי הקודמים. מי שראה את ההופעה הזאת, והיא שודרה אז אינספור פעמים, יודע שהם ניגנו כמו יחידת גרילה הדוקה וקשוחה שנחושה בדעתה למות או לכבוש את ההר. ודר נאחז במיקרופון כמי שנאבק על חייו. הם היו אז להקה צעירה והוא היה נער יפה עיניים וארוך שיער. ההופעה הזאת היתה מהפנטת והמוזיקה שלהם, שנשטפה כמו גלים של כאב מתוך המסך, העלתה גם גלים של כאב בתוכי.

היום אני יודעת שלא הייתי היחידה. מי שנתקל בשני אנשים שאוהבים את פרל ג'ם יודע שפגישה ביניהם דומה למפגש של שני מטפסי הרים שחזרו ממסע ארוך ומפרך. הם מדברים בשקט ומשווים פציעות וחבורות וצלקות. לכל אחד מהם היה את הכאב הפרטי שלו והסיפור הפרטי שלו על איך המוזיקה של הלהקה הזאת גרמה לו לרצות לקפוץ מהחלון, אבל באותה נשימה גם משכה אותו חזרה פנימה. היא נתנה לו להרגיש שהוא לא היחידי שנלכד באש הצולבת של אובדן, כאב, אשמה, בלבול ופחד. הוא נתנה לו להרגיש שמישהו יעזור לו לעבור את זה.

תמיד חשבתי שזה כמעט מגוחך שהלהקה עם אחד מהסיפורים המיתולוגיים ביותר בתולדות הרוק, עשתה כל מה שביכולתה כדי להפחית בעקביות ממעמדה המיתולוגי. אצל כל להקה אחרת זה היה נחשב ללא שפוי. בנסיבות שלהם, זו היתה האופציה השפויה היחידה. הם לא היו שורדים אחרת.

אני מסתכלת בתמונה של אדי ודר היום, 13 שנה אחרי הקיץ המטלטל והמייסר ההוא. עדיין עם דוק מרטנס - חומות עם שרוכים אדומים. אותם מכנסיים משופשפים, קורדרוי או ג'ינס – קשה לדעת מהתמונה. אותו ז'קט צבאי חסר צבע מוגדר -  חום? אפור? ירוק-חאקי? כחול-מהוה? השיער עדיין ארוך וגלי. זיפי זקן מעטרים את פניו. הקמטים המוטרדים במצח העמיקו, בזוויות העיניים נפרשים קמטים חדשים, ורק הכחול שבעיניו לא איבד מאומה מהעומק שלו. הוא עדיין אחד הגברים היפים ביותר שראיתי בימי חיי.

בגיליון 999 של רולינג סטון מתיישב אוסטין סקגס לראיון ארוך עם אדי ודר. אלה לא השאלות שאני הייתי שואלת את האיש, אם כי ברור לי שאין סיכוי לקבל תשובות על השאלות שמציקות לי:

-  מה הרגשת כשהגעת לסיאטל בפעם הראשונה והבנת שהאנשים האלה נמצאים עדיין תחת הענן הכבד של מות אנדי, ובו בזמן הם קראו לך אחרי ששמעו את Alive?

-  מה הרגשת כשהפכת לאב בעצמך, אחרי שנים של מאבק במורשת האב הלא-ידוע שלך? 

-  איך אתה מצליח לכתוב מתוך נקודת מבטה של אשה, או לכל הפחות מתוך אמפתיה גדולה מאוד לנקודת-המבט של אשה?

-  באיזה מהחלומות שלך אתה עדיין מאמין? האם יש לך חלום שאתה יודע שכבר לא יתגשם?

ביום שישי אחר הצהריים ניקיתי וסידרתי את המרפסת. זרקתי את כל העציצים שמתו בחורף ושתלתי חדשים במקומם. היה את האוויר והאור הזה של יום שישי אחר הצהריים ושמעתי את ההופעה שלהם בבנארויה מה-22 באוקטובר 2003. בנארויה Benaroya)) הוא אולם הקונצרטים של התזמורת הסימפונית של סיאטל, וההופעה הזאת נועדה לגייס כספים ל-Youth Care, אירגון שמטפל ומסייע לבני נוער בסיכון. מי שמכיר את פרל ג'ם יודע שהלב הרחב והנדיב שלהם תמיד היה עם הנערים האלה – אלה שברחו מהבית, אלה שנדחקו לשוליים, אלה שחיים ברחוב. אף אדם, ובמיוחד אף נער, לא צריך לחיות ברחוב. המיקום של ההופעה והמטרה שלה מכתיבים את הטון הכללי שלה: מופנם, מהורהר, עצוב, אינטימי, כמעט אקוסטי ועירום. אני אוהבת את Man of the Hour שהם כתבו לסרט "ביג פיש" של טים ברטון; את הקאבר שלהם ל-I Believe in Miracles של הראמונז; ואת Parting Ways שמתעד את הפרידה של ודר מאהובת נעוריו רבת השנים - בת' המלאכית, כפי שהיא מופיעה ראשונה ברשימת התודות ב-Ten. ואני יודעת. אני יודעת כמה זה מרסק לעזוב מאחור את אהבת נעוריך, גם אם, ואולי דווקא בגלל, שאתה יודע שהיא מתה כבר מזמן.

נזכרתי שוב ביולי 1995. הנסיעה הראשונה שלי לבד לארצות הברית. ארזתי תרמיל עם בגדים ואת הווקמן עם קסטות של נירוונה ופרל ג'ם. עד היום אני שומרת את הקסטות האלה, למרות שהן כבר שבורות וקרועות. על אחת מהן מודבק גזיר עיתון שבו נכתב: Remember why you let music ruin your life.

החוף המערבי. הנחיתה באריזונה והמסע לגרנד קניון. משם לסן דייגו – רחבת ידיים, מסבירת פנים, נינוחה ושמשית. סן פרנסיסקו גדולה ושוקקת חיים. ואז הטיפוס צפונה. החופים הפראיים של אורגון ופורטלנד קטנה ומקסימה. הנסיעה לסיאטל דרך יערות ירוקים, הכביש המהיר מלא משאיות שמובילות בולי עץ, ברדיו תחנות רוק ומדי פעם קאנטרי-אנד-ווסטרן. כמעט שלוש שעות נסיעה ואז העיקול ההוא ב-I-5 שמאז למדתי להכיר כל-כך טוב: כל העיר מתגלה פתאום לפניך - הנמל, מחט החלל, קו הרקיע עם גורדי השחקים של הדאונטאון. הגעתי עד קצה העולם, אבל הרגשתי לגמרי בבית. הייתי עייפה ומאושרת. שמתי את הדברים בחדר והלכתי למצוא מכבסה, לשבת לשתות קפה ולכתוב גלויות, לקנות פרחים וכמה מצרכי מכולת, והכי חשוב: לקנות סוודר. שלא כמו אריזונה וקליפורניה, כאן היה קריר. כמו בעיר שממנה באתי.

יומיים אחר כך פגשתי את לינזי.