רשימות של ספרנית דילטנטית

בערך במחצית הספר "יורחי הדבש" של צ'ק קינדר – שזה השלב שבו הקריאה בעלילותיהם שלוחות-הרסן של ארבעת גיבוריו נעשית קצת מתישה - תהיתי לעצמי אם הייתי מרותקת כל-כך אל הסיפור גם אלמלא ידעתי שראלף קרופורד, הגיבור הראשי, הוא ריימונד קארבר (חדי-עין ישימו ודאי לב לראשי התיבות ר"ק, או RC באנגלית). במילים אחרות, ניסיתי לענות לעצמי בכנות על השאלה האם לספר הזה יש ערך-מוסף עצמאי מעבר לרכילות הספרותית וליצר המציצנות שהוא מספק, ואם כן, איפה בדיוק ומנין הוא נובע.

ראלף קרופורד ואשתו אליס אן התחתנו בהיותם בני שמונה-עשרה בלבד, ועוד בטרם מלאו להם עשרים הם כבר היו הורים לשני ילדים. עשרים שנה מאוחר יותר הם מתבוננים אחורנית אל נישואיהם. את מקומה של האהבה החליפו בגידות, זיונים מהצד ורומנים מתחלפים. העבודות המזדמנות שהיו אמורות לאפשר לראלף לממש את חלומו לכתוב כפו עליהם חיי דוחק ועליבות והם ניצבים על סף פשיטת רגל תמידית. ילדיהם מוזנחים ומנוכרים והשנים שחלפו עליהם נשטפו בנהרות של אלכוהול.

אם אין בכך די, הרי שחברו הטוב של ראלף, ג'ים סטרק, התחתן עם מי שהיתה המאהבת לשעבר של ראלף,  לינדזי. ג'ים גם הוא סופר צעיר ובעל שאיפות, והקנאה והתחרות בין השניים אינה נופלת מהחיבה והנכונות שלהם לחלץ זה את זה מצרות שמתרגשות על ראשיהם, לרוב בעטיים של השתייה והסמים שהם צורכים. מבין ארבעת הגיבורים, שכל אחד מהם הוא מלכת דרמה מצחיקה עד דמעות לפרקים, לינדזי היא הדמות שקל ביותר לחבב. בתוך כל הניוון וההתפוררות שמסביבה, היא היחידה ששומרת על צלילות דעתה ועצמאותה. האחרים, לעומת זאת, הולכים ומסתבכים בלולאה שהם כורכים סביב צווארם כמו חבל תלייה.   

צ'ק קינדר מתאר את השנתיים האחרונות בחייהם המשותפים של ראלף ואליס אן כמו רכבת שדים שירדה מהפסים. וכמו תאונת רכבות מחרידה במיוחד, קשה להתיק את העיניים הצידה. המראה כמעט קשה מנשוא, אבל מרתק ומהפנט מעבר לכל שליטה. זו אנטומיה מדויקת מאוד של אהבה גדולה שהפכה לתלות-הדדית, שהפכה בתורה להתעללות רגשית (familiarity breeds contempt, גורס הפתגם האנגלי), ומסתיימת לבסוף בהתפוררות עצמית. כמו קומדיית סלפסטיק זולה ורעשנית, התיאור שלו את הפתולוגיה של נישואים גוססים הוא אכזרי, אבל גם מצחיק מאוד. בהגזמה האכזרית וחסרת הרחמים שלה הזכירה לי הכתיבה החומצית של קינדר את האנטר תומפסון, ובחוש ההומור וגילויי האמפתיה שלו למרות הכל, הוא הזכיר לי את "התיקונים" של ג'ונתן פרנזן.

בתוך כל הבלגן של התפוררות נישואיו והתמכרותו לטיפה המרה, מתחיל ראלף לזכות בהצלחה ספרותית. סיפוריו הקצרים מתפרסמים ומביאים לו תהילה ועדת מעריצים גדולה. באחד הפרקים המוצלחים בסיפור, מגיע לביתם של ראלף ואליס אן המשלוח הטרי של ספריו שיצאו זה עתה מן הדפוס.

"ההתחלה החדשה שעליה הכריזו ראלף ואליס אן היתה אולי הכי טובה שלהם מאז ומתמיד. הם עברו באש ובמים, הכריזה אליס אן, ועכשיו הם קמים מאפר העבר. הם השאירו מאחוריהם את הסיפור הרע של פשיטת הרגל, הבגידות והאלכוהול, והספר הראשון של ראלף, קובץ הסיפורים שיעשה אותו מפורסם בסופו של דבר, בדיוק יצא והביקורות הראשונות – בכתבי עת כמו "קירקוס", "לייבררי ג'ורנל", "פבלישרז וויקלי" – היו נהדרות. כל אותן שנים של תקוות נכזבות, של קשיים שוברי גב, חיים שלמים של נקודות שפל, של הסתלקות מערים בחסות החשיכה, של נטישת מכוניות מקולקלות בכביש המהיר וחמיקה תבוסתנית מזירת האירוע, של פשיטות רגל צפויות כמו שעון, הכל הוצדק איכשהו ונעשה כמעט הירואי כמו בסיפורים שבספר של ראלף.

ראלף ואליס אן הרימו כוס לחיי הספרים היפהפיים שניצבו בערימה על השולחן ביניהם. הטקסט על העטיפה היה מבריק, הם הסכימו, והרימו כוס לחיי עצמם.

"תקראי עוד פעם את הדש של לני מייקלס!" אמר ראלף, ושב וקרא בעצמו בקול רם: "'סיפוריו של ראלף קרופורד יוצאי דופן בלשונם, בנגינתם ובראייתם הכבירה והמבעיתה של חיי אנוש רגילים בארץ הזאת'."

"זה נכון, ראלף", אמרה אליס אן. "זה שאתה ולני חברים לא אומר שהוא לא כותב בכנות. הנה, תקשיב לזה: "'ראייתו של ראלף קרופורד קודרת ונחרצת, והשפעתה המצטברת רבת עוצמה'."

אליס אן פתחה את הספר.

"אני זוכרת בדיוק את הרגע שגמרת את הסיפור הזה, ראלף. הסיפור על איך שמכרתי את המכונית הפתוחה בדיוק לפני פשיטת הרגל הראשונה שלנו. גרנו בסקרמנטו, ראלף, בחניון הטריילרים הנורא הזה. אני עבדתי בתור מזכירה בסוכנות הביטוח ההיא. אתה רק ישבת על דמי אבטלה. משהו כמו שבעים דולר בשבוע. אפילו לא חיפשת עבודה, אבל זה היה בסדר. כתבת כל-כך טוב. זה מה שהיה חשוב לי. זה כל מה שהיה חשוב לי."

"אני לא זוכר שום דבר מכל זה," אמר ראלף.

"אני זוכרת כל טיוטה וטיוטה של כל סיפור וסיפור בספר הזה," אמרה אליס אן. היא עלעלה לאיטה בדפי הספר. אני יודעת את הסיפורים האלה בעל פה. ואני יודעת בעל פה גם את הסיפורים שמאחורי הסיפורים. הנה, זוכר את זה?" שאלה אליס אן תוך כדי סקירת תוכן העניינים. "כשמילצרתי בדיינר ההוא שם בהמבולט ואתה היית בא ומסתובב שם ומתעצבן? אוקיי, מתוק שלי, למי נתקשר ראשון?" שאלה וסגרה את הספר. "למי נתקשר ונקרא מה שיש לסינתיה אוזיק לומר? 'יש משהו קשה כמו אבן ונטול פחד בסיפוריו של ראלף קרופורד', אומרת סינתיה. שתהיה בריאה. תתקשר למישהו, ראלף. למי נתקשר ראשון?"

(- צ'ק קינדר, "יורחי הדבש". תרגום אמיר צוקרמן, הוצאת עם עובד)

קוראים שמכירים את קארבר, לא יתקשו לזהות ב"יורחי הדבש" קטעי משפטים וצירופי מילים הלקוחים מסיפוריו ומשיריו. כפי שאליס אן מציינת באוזניו של ראלף, כולם עשויים מהחומרים המרכיבים את חייו. מתבקש כמעט לקרוא את הספר של קינדר כשספר השירים של קארבר פתוח לצידו: הנה "קיץ אחד בסקרמנטו" והנה "רחוב יוניון: סן פרנסיסקו, קיץ 1975". והנה גם "מכירת חיסול", "נישואין", "קללה", "החיים האחרים", "בעוד שנה", "בתי", "אשתי", "נס", "מן המזרח, אור" ועוד.

אז למה בכל זאת "יורחי הדבש" עומד כיצירה ספרותית בפני עצמה? מפני שגם מי שאינו מכיר או מחבב את קארבר יכול לקרוא את הספר הזה כספר על אהבה שגוועה ונישואים שבאו אל קיצם; כספר על התפכחות מחלומות; כספר על שנות השבעים ההדוניסטיות של סקס, סמים ואלכוהול; כספר על תהליך היצירה והכתיבה עצמה – אותו תהליך שבאלכימיה מוזרה הופך גם את החומרים העלובים, הבזויים והפתטיים ביותר ליצירת אמנות גדולה. זה גם מה שקינדר עצמו עושה.