רשימות של ספרנית דילטנטית

אני מכירה רק מעט מאוד ספרים שמכניסים לך אגרוף בבטן כבר בעמוד הראשון שלהם. לא כל שכן כשמדובר בספר לנוער.

"הזיכרון הראשון שהיה לאריאל מויאל הוא שאין לו אמא. כמו בהילוך איטי הוא זכר איך לקחו אותו ממנה בכוח, את עצמו נאבק ומתפרע בידיים שגררו אותו הרחק מגופה המכווץ רועד על הרצפה. הדבר היחיד שלא הצליח לזכור הוא אם צעק או בכה, למרות ששיער שעשה גם את זה וגם את זה. הרי הוא היה אז בסך-הכל ילד בן עשר. טוב, כמעט בן אחת-עשרה בעצם, אבל אחת-עשרה עדיין נחשב ילד קטן, לא? לא. לא בשיכונים, לא בבלוק שלו, ששם בגיל אחת-עשרה הילדות שלך כבר נגמרה מזמן.

אחר כך זרקו אותו למושב האחורי של מכונית מסחרית לבנה. אריאל נאבק והתפרע, אפילו ניסה לנשוך, ולבסוף הצליח להדביק את פניו לחלון. אז צרח בכעס ובאימה. הוא ראה את אמו יוצאת החוצה מחדר המדרגות אל המדרכה. היא בכתה, פיה פתוח, היא צרחה. אבל בתוך המכונית המסחרית הסגורה לא נשמע קולה. המכונית התרחקה והוא בתוכה. הדירה הקטנה והטחובה, הבלוק הישן והמוזנח, הילדים שגדל איתם, ששיחק איתם, ויויאן השכנה, רפאלי מהמכולת, התאומים הרשעים ירוחם ויעקב – כולם נשארו מאחור. ואמא שלו. בימים הבאים ניסה אריאל לעודד את עצמו בכל דרך, לספר לעצמו שגם הדברים הרעים של השיכון נותרו מאחור (והיו הרבה כאלה); אבל הוא מייד הרגיש איך שהוא משקר לעצמו.

זה היה הזיכרון הראשון של אריאל מויאל. בשנים הראשונות הזיכרון הזה הרתיח אותו, מילא אותו זעם קיצוני ומיידי. הוא שנא את האנשים שלקחו אותו מביתו, מאמא שלו, מכל מה שידע והכיר, ונשבע שיום אחד ינקום בהם. אך עם הזמן, ובינו לבין עצמו, הוא נאלץ להודות שלא היתה להם ברירה. לא באמת. לא במצב שבו היתה אמא שלו.

בגלל שאמא שלו היתה נרקומנית. אבל את זה הוא הבין רק כשהיה כבר גדול. זו היתה הסיבה לכך שאנשי שירות הרווחה פרצו לדירה הקטנה שלהם באותו בוקר, ולקחו אותו."

(- יונתן יבין, "זהבים". הוצאת עם עובד)

זה לא הספר הראשון של יונתן יבין שאני אוהבת – קדם לו "באבא ג'י", ושלושה ספרי ילדים מוצלחים מאוד. כפי שהוכח כבר ב"באבא ג'י", ליבין יש יכולת לתפוס אותך ישר בבטן ולסובב אותה בחוזקה. "זהבים" הוא סיפורו של אריאל מויאל בן ה-15, שמגיע לפנימיית הנוער "זהבים" לאחר שבחייו הקצרים נבעט כבר משמונה מסגרות חינוכיות וכמספר הזה של משפחות אומנות. "זהבים" ידוע גם בכינויו "המפלט האחרון", משום שאליו מגיעים כל הנערים ה"קשים" שעברו לא מעט בחייהם, וזו להם ההזדמנות הכמעט אחרונה. מכאן הם יכולים להגיע רק לכלא לנוער, כלא נחמיה.

כל אחד מהנערים ב"זהבים" נושא קופה של שרצים על גבו. כמעט לכולם יש כבר תיק אחד לפחות במחלק הנוער, תזכורת לשטויות שעשו כשרצו להוכיח לכל העולם שהם קשוחים ולא פוחדים משום דבר ומאף אחד. אלא שהקשיחות הזו רק מכסה על פגיעות איומה, צלקות עמוקות ותהומות של כאב. "אחד מהקודים הברורים ביותר בכל פנימייה שאריאל חי בה, היה קוד השתיקה המשפחתית. איש לא דיבר על הוריו או על הנסיבות שבעטיין מצא את עצמו בפנימייה; לחלקם לא היתה משפחה מעולם, לאחרים היתה ואיננה. משפחותיהם היו הפצעים הפתוחים ביותר בנפשותיהם."

כפי שמסביר בפשטות זאב, נער מתבודד ומכונס, לאריאל, "כולם פה באים מהרחוב או מפשיעה. כולם פה ילדים של אמהות אבודות."

לאט-לאט מנסה אריאל לפתוח דף חדש. הוא לומד להכיר את שאר הנערים בפנימיה: את גידי ההיפראקטיבי, את משה גימל האניגמטי, את משה רבינוביץ' שנזרק מביתו החרדי לאחר שחזר בשאלה, את בולי הענק רפה-השכל אבל עם לב הזהב, את ארז מסיקה שהסתבך בסמים. הוא גם מתאהב בטטיאנה היפה, שנושאת עמה סוד וסיפור קשה משל עצמה. אבל לאט-לאט אריאל מרגיש שכוח גדול, חורש רע ומזימות מבקש לגרום לו להיכשל שוב, ומנסה שלא לאפשר לו להתנתק מעברו.

זו לא רק האמפטיה הגדולה שיבין רוחש לנערים האלה – נערים שרוב הזמן הם שקופים ובלתי-נראים וקולם הזועק, כמו בפתיחת הספר, לא נשמע; זו גם לא רק הכתיבה הקצבית והקולחת שלו שיוצרת סיפור מתח שמזכיר לפרקים את "מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן. זו בעיקר ההבנה העמוקה שלו את התרומה הנכבדת שיש למבוגרים ביצירת חומות העוינות, הניכור, הטינה והחשדנות אצל הנערים האלה (את כל אלה, אגב, תופס נפלא האיור שעל העטיפה מאת אלון אנדורן), ואשר יוצרת כתב אישום חריף וגורמת לי כל-כך הרבה כאב ובושה במהלך קריאת הספר.

"אריאל משך בכתפיו. אלף פעם שמע מכל מיני מורים ומנהלים שדלתם תמיד פתוחה לפניו, ואלף פעמים התאכזב ברגע האמת, כשאכן נזקק לעזרתם. החיים כבר לימדו אותו שכשמבוגרים אומרים לך משהו שנועד לגרום לך להרגיש טוב, הם בדרך-כלל מנסים לגרום לעצמם להרגיש טוב.

כל מנהל שפגש, לכל אורך חייו, קרא את התיק האישי שלו והתקשר מיד למנהל הקודם שלו, לפעמים גם למשרד החינוך ולעובדת הסוציאלית שלו, ואחר-כך כבר היו מקבלים אותו בתור אסיר על תנאי, לא בתור תלמיד. תמיד ניבטה מעיניהם אותה דעה קדומה. הם חרצו משפט נגדו עוד לפני שנכנס אליהם למשרד, הדביקו לו אות קין על המצח, אמרו שאצלם אין חוכמות, שאם הוא עושה אפילו טעות אחת הוא עף, שההסתבכות הראשונה שלו תהיה גם האחרונה. אריאל הכין את עצמו לעוד שיחת מחנך מרתקת – הוא היה כבר באלף כאלה. אזהרות, איומים, "אני אהיה בסדר איתך אם תהיה בסדר איתי", "יחס גורר יחס". כל השטויות הנבובות האלה."

לאריאל שבע האכזבות יש חוכמת רחוב של מי שהתחכך כבר בעולם העברייני. הוא יודע מה דינם של מלשינים ומה מחיר השתיקה. הוא יודע שאסור לו לתת בחזרה אפילו קמצוץ יותר ממה שנותנים לו. הוא יודע שכשלא מותירים לך ברירה אתה חייב להמציא ברירה. עכשיו, כשמלכודת קורי עכביש מאיימת לסגור עליו ב"זהבים", הוא חייב להתמודד פנים אל פנים עם מעשה אפל אחד שביצע בעברו ושעליו הוא צריך לשלם מחיר. רק אז הוא לומד שבסופו של דבר, אין דבר שמגן עליך יותר מידיעת האמת.

וכשכל זה נגמר, אריאל יוצא למסע הארוך והקשה מכל: למצוא שוב את אמא שלו.

ובכל זאת מילת ביקורת אחת. שני הנערים שהתנכלו לאריאל נתפסים ונשלחים לכלא (ובתוך כך מתברר גם מדוע הם ביקשו לנקום בו). אלא שיחד עמם נשלחים לכלא גם ארז מסיקה, אלירן שבת, רביב אמוצי ואוריה קליין שסייעו לאותם שניים. אני מוצאת את זה אכזרי מדי. כלא אינו מקום מתאים לנערים. כמו אריאל עצמו, שמעד פעם ושגה ונפל, גם הארבעה האלה ראויים להזדמנות נוספת.