רשימות של ספרנית דילטנטית

1.

עם הברדס השחור שמכסה אותו מכף רגל ועד ראש, אטילה מה-שמו נראה כמו נזיר שהגיח מאחד ממרתפי האינקויזיציה או לחילופין כמו אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה. מה שהולם את פסקול יום הדין שהשלישיה אטילה-עמברצ'י-אומאלי מנגנת. זו מוזיקה קיצונית לנסיבות קיצוניות. זו מוזיקה שבה הקול של הסולן עובר עירבול וסינטוז כל כך מסיבי שהוא הופך לכלי נגינה נוסף. שתי הגיטרות מנגנות באיטיות קיצונית. אני לא חושבת שהם ניגנו לכל אורך השעה יותר משני אקורדים (ליאור אומר שאני נדיבה). אבל איכשהו המוזיקה המונוטונית והרפטטיבית הזו היא גם מלודית בדרכה המינימליסטית. למרות שהיא מנקבת אוזניים היא גם עוטפת ומערסלת בצורה משונה. הייתי יכולה לפרוש לי מזרון בפינה ולהתכרבל ולהירדם עם המוזיקה הזו ברקע. יותר ממוזיקה ההופעה הזו קרובה לצורה של פרפורמנס. אם הייתי צריכה להשוות אותה לצורת אמנות אחרת, אני חושבת שהמקבילה הדומה לה ביותר היא ציור אבסטרקטי: שחור-על-שחור במקרה הזה. תודה לבחור שהושיט לי כדור קטן של צמר גפן כשהגנתי על שתי אוזניי בידיי. אני מצטערת שחשבתי בחושך שזה סם לבן. לעולם לא אצחק עוד על אנשים שהולכים להופעות עם אטמי אוזניים. בכל זאת, מדי פעם היה נעים להסיר את כפות הידיים מהאוזניים ולספוג את המוזיקה באופן בלתי אמצעי. ההופעה הזאת, למרות שלא היתה קלה בכלל, היתה חווייה יפה מאוד.

2.

בערב שבו החלו להישמע פעמי המלחמה, התייצב ועלה ירח מלא ואדום מעל גיא בן הינום. הוא עמד לו שם תלוי ותלוש לגמרי בחלל, גדול מאוד ואדום מאוד. אם הייתי בחורה ספרותית מחורבנת הייתי עושה מזה איזו מטאפורה. בתור ותיקת ספרים וסרטים הייתי צריכה לדעת שסרט שנושא את השם "פיג'מות פלנל" יהיה משעמם בהתאם. לא יודעת מה חשבתי. "ההבטחה" היה מרהיב מבחינה ויזואלית ("נמר, דרקון" פוגש את "שר הטבעות") ובעייתי מבחינה תוכנית. התקציר דיבר על נסיכה שפיה מטילה עליה קללה לפיה לעולם לא תוכל להחזיק בגבר שהיא אוהבת. בעיניי, זה לאו דווקא דבר רע כשלעצמו: אם את לא מחזיקה בגבר שאת אוהבת אז את שומרת גם על החופש שלך, וזו דווקא ברכה. אבל הבעיה עם הסרט היא שבניגוד למה שאפשר היה לצפות, הנסיכה היא לא הגיבורה שלו בכלל. אנחנו לא יודעים עליה כלום – מה היא מרגישה, מה היא חושבת, איזה מין בנאדם היא. אני לא חושבת שהיא אומרת יותר משלושה משפטים לכל אורך הסרט. למעשה, היא רק אובייקט תשוקתם של ארבעה גברים: המלך, הדוכס, הלוחם והעבד. היא חפץ יפה המועבר מאחד לשני, והיא עצמה אפילו לא יודעת במי היא מתאהבת. ואולי זו הקללה האמיתית שלה: שאין לה את הזכות לבחור, אלא רק להיבחר.

"תודה שעישנתם", כאמור, היה מוצלח מאוד. זו קומדיה חומצית ואפקטיבית על הדרך שבה ה-MOD Squad – "סוחרי המוות" בדמות יצרניות הסיגריות, האלכוהול והנשק – מבצעים מניפולציות על התקשורת ודעת הקהל. כל דימיון לדרך שבה קציני צבא, דוברים ופרשנים עושים היום שימוש באמצעי התקשורת למטרותיהם, היא על אחריות הצופה בלבד. נדמה לי גם שכל מי שיצפה בסרט יהיה זהיר יותר בעתיד בשימוש במשכנתא להצדקת פרנסתו – התירוץ האולטימטיבי של ה"יאפים מנירנברג", כפי שמגדיר זאת ניק עצמו באופן קולע.

3.

שבועיים קודם לכן הייתי בצוללת בהופעה אחרת, של Monkey Son of a Donkey. זה היה סוג הופעה שונה לגמרי מזו של האטילות – לעומת ההופעה האינטנסיבית, הדחוסה, האפלולית והמעורפלת של אומאלי&עמברצ'י, ההופעה של מאנקי היתה משוחררת, נינוחה, לא מתאמצת וקלילה. הרבה בזכות האווירה בצוללת והקהל, ולא רק בגלל הלהקה. לעומת לובשי השחורים ארוכי השיער ומקועקעי הפנטגרם (מטאליסטים, נו; מה שמזכיר לי שבסרט על המטאל גיליתי שאני יושבת בשורה 6 כיסא 6), כאן אנשים הגיעו במיטב בגדי השלוך והכפכפים. באותו ערב הציגו במקום בוגרים של בתי הספר השונים לאמנות בעיר, כך שבצוללת פתחו גם את החללים שמסביב לחלל ההופעות המרכזי והיו שם דברים מעניינים. במעברים היו דוכנים שמכרו בגדים יד שניה, תכשיטים, הדפסים ותקליטים. הבר נפתח אל מרפסת הגג שבה היו פרושים מזרונים ומחצלות ואפשר היה לנשום אוויר לילי. לפני מאנקי הופיעו לבנון ו-Spiff שהפתיעו אותי לטובה. השפעות ניכרות לאוזן: פייבמנט, ספרקלהורס, אמריקן מיוזיק קלאב. כשצ'אנקי-מאנקי עלו נערמו מייד כל הכפכפים בפינה, כי אי אפשר לעשות פוגו עם כפכפים. אני לא בטוחה שכולם חזרו הביתה עם אותם כפכפים. מילא. העיקר ש"כואבת לי הבוהן" קיבל משמעות חדשה.

4.

למרבה השמחה או הצער, ובין שאני רוצה בכך או לא, לפעמים האישי והפוליטי לחלוטין לא מסונכרנים. זה קיץ מחורבן מכל בחינה פוליטית. זה קיץ נפלא מבחינה אישית. מ"ם מביא איתו הרבה שמחה ועונג. עומר בארצות הברית ואני בחופש. באמצע השבוע הייתי בשוק המאולתר ברחוב עמק רפאים. חזרתי הביתה עם שתי חצאיות בפרוטות. אתמול שוטטתי חצי יום במחנה יהודה, מה שלא עשיתי כבר שנים. השוק נעשה מקום מדהים. חזרתי הביתה והכנתי במיה וקישואים. היום בצהריים ישבתי באוגנדה ובדילה. קומת הגלריה של דילה מרוצפת עץ וישבתי וקראתי באחת הכורסאות הבארוקיות שצופות אל החלון הצרפתי שנפתח אל הרחוב (שלומציון) שלמטה. במטבח הקטן הצבוע טורקיז עמלו שתי בחורות מתוקות על הכנת ממולאים וברקע התנגנו הברידרז ואותם ספיף. אלה היו צהריים עצלים ונמרחים של חום ושמש. בבית אני שומעת הרבה מוזיקה, ובעיקר את האסטרוגליידס החדש שהוא מקסים ומשמש לי פסקול נפלא לשעת השקיעה הגדולה (תרתי משמע) בכל ערב. ירושלים נהדרת בשבועות האחרונים של הקיץ האפוקליפטי הזה. אין ערב שאין בו לאן ללכת לראות ולשמוע משהו ולפגוש אנשים נחמדים. בתוך כל ההרס וההרג והסבל מסביב אני מרגישה כמו מיס סרייבו. אבל אני גם יודעת שכל זה שברירי ובכל רגע נתון עלול להתפוצץ – מילולית – ולחזור למצב שהיה לפני שנתיים-שלוש.