רשימות של ספרנית דילטנטית

הכותרת הזו היא גם שם ספרו של טים ברטון The Melancholy Death of Oyster Boy and Other Stories. נזכרתי בו כשסיימתי לשמוע בפעם השלישית ברציפות את האלבום של Neutral Milk Hotel, "באווירון מעל הים". נדמה לי שהוא אפילו תורגם לעברית לפני זמן רב, אבל מאז הוא כבר אזל. מאחר שטים ברטון הוא טים ברטון, זה אוסף של שירים ואיורים על דמויות כמו נער-רובוט, נער הכתם, נערת וודו, נערת גפרור, אשה עם כרית סיכות במקום ראש, נערה שהפכה למיטה, נער מומיה ועוד. כל מי שאוהב את טים ברטון מכיר את המשיכה שלו לכל מה שהוא גותי ואפלולי, פריקי וגרוטסקי, ביזארי ומורבידי – מאדוארד ידי-מספריים ועד הדמויות המאכלסות את "סיפורי דגים": סרט המבוסס על ספרו המקסים של דניאל וואלאס, ששום במאי חוץ מברטון לא היה יכול לעבד יפה יותר לקולנוע (אני מזכירה דווקא את שני הסרטים האלה מפני שאלה השניים האהובים עליי ביותר של ברטון, אבל כל שאר הדמויות בכל שאר הסרטים שלו יתאימו באותה מידה).

הילדים המוזרים האלה יהדהדו אצל כל מי שהרגיש (ועדיין מרגיש) חריג לכל אורך התבגרותו, מי שהרגיש מכוער ופגום, מי שהרגיש דחוי ובודד על אף מאמציו להשתייך ולחוש מקובל ונאהב. הדמויות האלה ידברו באופן מכאיב לכל מי שמרגיש שביחס אליו אפילו אמילי המוזרה היא ילדה רגילה (ופופולרית).

באופן דומה, הדמויות המאכלסות את שיריו של ג'ף מנגום הן מעוותות ומוזרות. הילד שהוא מלך פרחי הגזר, הילד בעל שני הראשים המשומר בצנצנת פורמלין, האובססיה לאנה פרנק – כל אלה מרמזים על משיכתו של מנגום אל כל הגיקים והפריקים הנבעטים תמיד אל שוליה של חברת הילדים והמתבגרים האכזרית. יש ניגוד קיצוני מהמם כמעט באלבום הזה של Neutral Milk Hotel בין המוזיקה המלודית, המתוקה, הילדותית, המקסימה ובעיקר הנגישה מאוד של מנגום, ובין הסוליפסיזם המוחלט של השירים שלו והיותם בלתי חדירים, קשים מאוד לפענוח וכמעט בלתי-אפשריים להבנה. יש משהו בג'ף מנגום שלי אישית מזכיר קצת אוטיזם. מישהו שחי לגמרי בתוך עולם הרפאים שבראשו.

אני מניחה שחלק לא קטן מזה נובע מהביוגרפיה האישית שלו. כמי שגדל בחור נידח בדרום בדמות ראסטון, לואיזיאנה, מנגום מביא איתו ל-NMH את כל המוזרות הדרומית: המוטציות הגנטיות של ההילביליז שהתרבו בינם לבין עצמם, הזבל הלבן של הטריילר פארקים, רוח הנדודים וכמובן גם הלהט הדתי העמוק והמפחיד של I love you Jesus Christ/Jesus Christ I love you. כל זה על רקע גיטרה אקוסטית דומיננטית מאוד שאליה מצטרפים מדי פעם אקורדיון, חמת חלילים, טרומבונים וחצוצרות, חליל ותופים ותזמורת כלי נשיפה שמנגנת מארשים צבאיים. אי אפשר שלא לציין גם את עטיפת האלבום, שבעיניי היא אחת היפות ביותר של כל הזמנים. האיור של בריאן דיואן משקף את הדואליות של האלבום שמצד אחד הוא כאמור מזמין, מפתה וקוסם, ומצד שני הוא הרמטי, בלתי-חדיר ובלתי-פתיר. 

הקרנבל הפריקי הצבעוני והקסום הזה של In an Aeroplane over the Sea הוא כמובן גם מלנכולי מאוד, כדרכם של קרקסי פריקים מאז ומתמיד. מספיק לצפות בסרט "פריקים" של טוד בראונינג משנת 1932 כדי להבין את זה. אבל זה מזכיר לי גם את האופן שבו דיאן ארבוז התייחסה לכל החריגים והמעוותים שצילמה, והאופן שבו היא תפסה אותם כ"אריסטוקרטים": אנשים עם פריבילגיה מיוחדת של מי שכבר עברו את הטראומה שלהם בחיים וכעת הם בני-חורין. ואגב בסתיו הקרוב אמור לצאת, נדמה לי, סרט על דיאן ארבוז שביים סטיבן שיינברג (מי שעשה את "מזכירה" המעולה), שייקרא Fur – רמז לרקע האמיד והנוח לכאורה ממנו באה ארבוז, שאביה היה יצרן פרוות. לי יש חשד עמום שהשם הזה הוא גם אסוציאציה ל"ונוס בפרווה", הספר של פון-מאזוך (ששימש גם השראה לשיר של וולווט אנדרגראונד). אבל את זה אני אדע רק אחרי שהסרט ייצא לאקרנים.*

איכשהו, כל זה מזכיר לי גם את Dig!, שראיתי לפני כמה שבועות. אנטון ניוקומב הוא אדם חולה. חולה באותו אופן שדניאל ג'ונסטון הוא חולה, רוקי אריקסון הוא חולה, סקיפ ספנס היה חולה, סיד בארט היה חולה. כמוהם, הנפש המיוסרת והמסוכסכת שלו יוצרת מוזיקה כאוטית ומבריקה. אנטון ניוקומב מכור להרואין מפני שאין לו משפחה קרובה שתנסה להושיט לו טיפול הולם (בניגוד לדניאל ג'ונסטון, למשל). השימוש בסמים כריפוי עצמי (self-medicating) הוא לא עניין זר לאף אחד שמכיר משתמשים מקרוב. הספרות המקצועית מלאה בזה. לאנטון ניוקומב אין משפחה קרובה מפני שאביו האלכוהוליסט וחולה הסכיזופרניה (אם אני זוכרת נכון) נטש את הבית כשהוא היה בן שנתיים. הדעה הרווחת היום היא שבמחלות נפש יש מרכיב תורשתי חזק. לאמו של אנטון יש תפיסות מעניינות על חינוך וגידול ילדים, כך שהיא לא ממש עזרה אף פעם לאנטון ולא היתה שם בשבילו. המקלט והמפלט היחידי של אנטון הוא המוזיקה שלו. Brian Jonestown Massacre היא הדרך שלו להתמודד עם השדים שבראשו.

אנטון ניוקומב קרא ללהקה שלו על שם הגיטריסט הראשון והנשכח של הרולינג סטונס. בזכות בריאן ג'ונס הסטונס המוקדמים נשמעים כל כך בלוזיים ופסיכדליים. קית' ומיק בעטו את בריאן ג'ונס החוצה ברגע שלא היה להם עוד צורך בו. אנטון ניוקומב קרא לאחד מאלבומי BJM "Their Satanic Majesties Second Request" על שם האלבום ההוא של הסטונס (קצת מזכיר את פוסי גאלור מבצעים אחד-לאחד את Exile on Main Street). המוזיקה שאנטון ניוקומב עושה היא פסיכדליה סמיכה, יפהפיה, מוארת וקודרת חליפות, שנשמעת כמו סן פרנסיסקו של שנות השישים. היא מטונפת כשם שהיא טהורה. אבל חוץ מצדיק אחד בסדום – גרג שואו מ-Bomp Records שהלך בינתיים לעולמו – אף חברת תקליטים אינה מוכנה לקחת תחת חסותה את ניוקומב. ההתמכרות שלו, מזגו ההפכפך, מצבי הרוח שלו, יחסיו הרעועים עם חברי להקתו – כל אלה מבטיחים שלשום חברת תקליטים לא תוכל להיות שליטה עליו. ואין שום דבר שחברות תקליטים רוצות יותר משליטה. שמען של ההופעות של BJM נודע לשימצה, אבל לא רק באשמתו של אנטון. מרגע שחוסר היציבות שלו נודע לציבור, היו מספיק אנשים שבאו לראות אותו כפי שבאים לראות פריק שואו. לא המוזיקה עניינה אותם אלא האפשרות לצפות בו יוצא מהכלים, יוצא מדעתו, מאבד שליטה, רב עם כולם. היו כאלה שעשו לו פרובוקציות מכוונות כדי לצפות בו משתולל. כמו שמתעללים בחיה פצועה. אנשים הם לפעמים חיות צמאות דם. הם דורשים את ליטרת הבשר שלהם וקצת דם לקינוח הדבש.

בעולם מושלם, או לפחות טוב יותר, מישהו כמו גרג שואו היה לוקח על עצמו את אנטון ניוקומב, מעודד אותו לקבל את הטיפול שהוא זקוק לו – הרבה מאוד תמיכה נפשית ומן הסתם גם טיפול תרופתי – ופשוט מאפשר לו להקליט את המוזיקה שלו, מתי ואיך ואיפה שנוח לו. כי זו מוזיקה נפלאה וראויה להישמע. כפי שציין הגיטריסט של הדנדי וורהולז עצמו, המוזיקה של הדנדיז לא תשאיר שום רישום על העתיד. זו מוזיקה שנועדה להיצרך ולהישכח. אבל אנטון ניוקומב ו- BJM הופכים מאלבום לאלבום ומהופעה להופעה ללהקת פולחן. והפולחן סביבם רק יילך ויגדל ככל שיעבור הזמן.

בכל אופן, ובחזרה ל-Neutral Milk Hotel: כל מי שמכיר את האלבום הזה יודע לספר איך הוא עבר כשמועה או סוד מפה לאוזן. במקרה שלי, הפה שלחש לי את שמעו הוא גיא. תודה.

* לחובבי ביזאר, בשביל מי שחושב שרוקנ'רול הוא תמיד פריק-שואו, א-פרופו נער בעל שני ראשים ולכל מי שאהב את העטיפה של Nothing's Shocking של ג'יינז אדיקשן עם התאומות הסיאמיות ששערן עולה באש - סרט חדש בשם Brothers of the Head נשמע מסקרן מאוד. הסרט, אשר מבוסס על ספרו של סופר המדע הבדיוני בריאן אולדיס משנת 1977, מגולל את סיפורם של תאומים סיאמיים שמקימים להקת פאנק בשם The Bang-Bang. אין כמו השילוב של פאנק, ביזאר ופריק-שואו כדי לחמם את לבי. אכן, nothing's shocking.