רשימות של ספרנית דילטנטית

לפני כמה שבועות הסתיימו המפגשים של קבוצת התמיכה שלי. היינו קבוצה של כעשרה הורים לנערים שמשתמשים בסמים. במשך קרוב לשנה נפגשנו בכל יום ראשון בערב. מאחר שאני נוטה תמיד להקדים, הייתי באה לפני כולם ומחכה במרפסת הקדמית הגדולה של הבית הערבי הישן שבדרך בית לחם. הייתי מתבוננת במגדל של תחנת הרכבת הישנה ובשמיים שהולכים ומחשיכים עד שכולם היו מגיעים. אני חושבת לעיתים קרובות על ההורים האלה ועל הנערים ומקווה שכולם בסדר. היה לכן משהו כמעט סמלי בזה שהלכתי לראות את "מישהו לרוץ איתו" ביום ראשון בערב.

"כשעמד שוב בפתח ראה: שני נערים, רזים מאוד. האחד מגולגל בתוך שמיכה מלוכלכת בכתמי סיד לבן, כפות רגליו הציצו מתחת לשמיכה, האצבעות היו שחורות. האחר היה חשוף כמעט כולו. ישנים על מזרני-ספוג צהובים, שרופים ומפוייחים בשוליהם. בקבוקי וודקה סטופקה ריקים התגוללו וזבובים היו בכל מקום. על רצפת המלט, ליד המזרן, היה מוטל ספר ברוסית בכריכה צבעונית. לאורך הקירות נערמו גלי עיתונים, ניירות טואלט ושקיות במבה. המון שקיות במבה ריקות, ומזרק. ליד המזרן היה מוטל נייר כסף של סיגריות, מתוח ומגוהץ בקפידה, ולידו שתי קשיות משקה, וכמה ניירות טואלט חרוכים בקצה. ממבט ראשון הנערים נראו לו צעירים ממנו בשלוש שנים לפחות. הוא חשב: זה לא יכול להיות שילדים חיים ככה.

מי אתה, איך הגעת לפה, איך הגעת למצב כזה, מה אכלת בשבוע האחרון חוץ מבמבה, אולי אתה חולה, אתה נראה חולה, איפה ההורים שלך, הם בכלל יודעים איפה אתה, איך הם לא הופכים עולמות למצוא אותך, מה יקרה לך מחר, איפה תהיה בעוד חודש, אם תהיה."

(- דויד גרוסמן, "מישהו לרוץ איתו". הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

"מישהו לרוץ איתו" הוא סיפור שגומל בנדיבות לקוראיו רק אם הם מוכנים לרוץ איתו. יש בו לא מעט חורים בעלילה, התרחשויות לא סבירות, פיתולים לא לגמרי מתקבלים על הדעת וסיום שהוא על גבול הדאוס-אקס-מכינה. ובכל זאת, נדמה לי שכל מי שאהב את הספר יגיד שהוא לא היה יכול להניח אותו מידיו מפני שהוא נקשר אל הדמויות, ובראשן הנערים המאכלסים את דפיו: תמר, אסף, שלי, שי. אלא שכדי להיקשר אל הנערים, ואל הסיפור כולו, הקורא נדרש ל"קפיצת אמונה" (leap of faith): להאמין שכל זה אפשרי.

זה בראש ובראשונה סיפורה של תמר. המסע שלה הוא הארוך ביותר, הקשה ביותר, המפרך והמכאיב ביותר. בעקבותיה יוצא אסף, שמתוך קרעי הפאזל הנגלים לו בכל תחנה ותחנה, מנסה להרכיב את תמונת חייה ודמותה של תמר. זה סיפור על אהבה והתבגרות, שמי שמניעה אותו היא הכלבה דינקה. דינקה קרויה על-שם החתולה של אליס ב"ארץ הפלאות", וכידוע, אחת הקריאות האפשריות ב"אליס" היא כסיפור התבגרות.

לא סתם אני משתמשת בביטוי "קפיצת אמונה". כי בשבילי, מתחת למעטה החיצוני של סיפור מתח קצבי וקולח, מסתתר הסיפור האמיתי של "מישהו לרוץ איתו": סיפור על חסד וגאולה. זה לא מקרי שהגיבורה השלישית של הסיפור, לצידם של תמר ואסף, היא ירושלים-תחתית. בסרט, ירושלים מצולמת מזוויות שונות ומעוותות, בחשיפת-יתר מצד אחד, ובצבעים עכורים מצד שני. חשיפת היתר יוצרת פריימים שלמים "שרופים", עם אור לבן בוהק ומסנוור. אני מכירה רק עוד סרט אחד שהשתמש בטכניקת צילום דומה: "טראפיק" של סטיבן סודרברג. שלא במפתיע, גם הוא סרט על סמים.

זה לא סיפור על גאולה במובן הדתי. זו לא גאולה בידי שמיים בעולם הבא, זו הגאולה שלנו באמצעות המעשים שלנו בעולם הזה. תמר יוצאת להציל את שי, אסף יוצא בעקבותיה ואחרי אסף יוצאים תיאודורה, קרנף ולאה. נדמה לי שמה שגרוסמן מבקש להגיד הוא שבמצבי מצוקה, אדם לעולם נזקק לזולת. הוא אינו יכול להציל את עצמו. הוא זקוק ליד מושטת, למישהו שירים אותו - למישהו לרוץ איתו. בסצינת השיא של הספר והסרט, תמר מושכת אחריה את שי בכוח ביד והם רצים ביחד. רק כך היא מצליחה לחלץ ולמלט אותו. זה מאמץ אדיר לא רק פיזית, משום ששי מחוק לגמרי, אלא גם מפני שכל האחריות והנטל מונחים על כתפיה הצנומות. תמר לוקחת על עצמה למעשה את תפקיד ההורים שהיעדרם, כמובן, הוא אחד הדברים הבולטים ביותר בסיפור.

היעדרם של כל ההורים בסיפור הוא לא רק ההיעדר הפיזי שלהם. זה היעדר כל התכונות המזוהות עמם: דאגה, נתינה, תמיכה, טיפול, איכפתיות. לכן, ברובד עמוק יותר, נראה לי שמה שגרוסמן מנסה לומר הוא שעולם שהתכונות הללו נעלמו ממנו הוא עולם מסוייט ואפל. אנחנו יכולים להיגאל רק באמצעות החסד של הזולת. מי שחושב שהוא יכול להעביר חיים שלמים בלי להזדקק לזולת אף פעם הוא או צעיר מאוד, או יהיר מאוד, וקרוב לוודאי ששניהם.

הימים הם ימי מלחמה ומסביב יהום הסער. אבל יום אחד הפארסה הזאת תיגמר, ובמקום טילים תתפוצץ לנו בפרצוף המציאות. באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות? באיזו מין חברה ובאיזו מין מדינה? נדמה לי שהרעיון המרכזי החבוי בתוך "מישהו לרוץ איתו" הוא הרעיון שכולנו מרכיבים רקמה אחת, רשת אחת, ויש לנו אחריות כלפיה וכלפי שאר האנשים המרכיבים אותה. לא צריך להיות בודהיסט אדוק כדי להבין שאפילו דינקה הכלבה היא חלק בלתי נפרד מן המארג הזה. אנחנו חלק מעולם גדול ושלם. היה נחמד אם היינו מפסיקים לפגוע בו ובדרים בו. כשאנחנו אדישים ומנוכרים לסבלו של הזולת אנחנו פוגעים במרקם הגדול כולו. אנחנו פוערים חורים בתוך הרשת, ובתוך רשת מחוררת כולנו נישאר בודדים לנפשנו, חשופים ופגיעים.

כן, זה משא לא קל לעיתים, אבל הוא היחידי שמבטיח שבשעתה הקשה והאפלה של הנפש תימצא גם תמיכה. ונדמה לי גם שאם מישהו ישאל את תמר, היא תגיד בפשטות: הוא לא כבד, הוא אחי.