ידיד שלח לי במייל את הציטוט הבא, כהמשך לשיחה שניהלנו לפני מספר שבועות:
"תל אביב היא הרבה יותר מזה. כל הכבישים בארץ מובילים לתל אביב. ברחוב צדדי בשיכון דפוק בירושלים, בצומת שכוח-אל באמצע שום מקום בנגב ובדרכים שמגיעות לערים גדולות והרבה יותר קרובות בגליל - תמיד צץ לו כך סתם, בלי סיבה נראית לעין, כמו כדי לספק עוגן במרחב אינסופי ומשולל נקודות ציון אחרות, השלט שמורה את הדרך לתל אביב. שיהיה. זה כנראה מרגיע גם את הנוסעים לבאר שבע ולעכו, וגם את מי שצריך להגיע משכונת פת לקטמונים. תל אביב היא שעון הגריניץ' של מפת הדרכים הישראלית. הכל מתכוונן לפיה וכנגדה מנווטים. היא כוכב הצפון. והשלט תמיד צריך להיות שם. כמו מזוזה. מנשקים אותו מבעד לשמשת האוטו".
(- רוגל אלפר, מוסף "סופשבוע")
הטקסט הזה הוא מופת ליוהרה, להתנשאות ולאטימות של התל-אביבים והסיבה לכך שכל מי שהוא לא תל-אביבי מתעב אותם. ההנחה המובלעת של רוגל אלפר היא שהשילוט המורה על הדרך לתל-אביב – שהיא העוגן, המזוזה וכוכב הצפון, לא פחות! - נועד ל"מקומיים" ול"ילידים": אלה החיים ברחוב צדדי, בשיכון דפוק, באמצע שום-מקום - כלומר, בכל מקום שהוא לא תל-אביב. האמת היא כמובן הפוכה: השילוט הזה, בכל המקומות המצויינים לעיל, נועד לתל-אביבים עצמם – אלה שיצאו מתחום המושב שלהם ומצאו את עצמם, כמו הנזל וגרטל, תועים במחוזות חשוכים כמו שכונת פת והקטמונים, שומקום בנגב וכבישים בגליל. אני יכולה להעיד בשמם של תושבי פת והקטמונים, ונדמה לי שגם בשם תושבי הנגב והגליל, שהם אינם זקוקים לשלט הזה – הם מכירים היטב את הדרך לתל-אביב. השילוט הזה מיועד לתל-אביבים שפתאום מצאו את עצמם, רחמנא ליצלן, בלב המאפליה של פת והקטמונים, הנגב והגליל. אין דבר מגוחך יותר מלשמוע תל-אביבים מתארים איך איבדו את דרכם מחוץ לתל-אביב, כאילו מי יודע מה יעשו להם אותם ילידים פרימיטיביים ונחשלים במקומות שהם לא תל-אביב.
הבעיה היא לא עם אהבת תל-אביב של התל-אביבים. זכותו של אדם לאהוב את המקום שהוא חי בו, יש בכך אפילו קסם ויופי. הבעיה עם התל-אביבים היא שבשם אהבת תל-אביב שלהם הם מרשים לעצמם לשנוא, להתנשא ולהתנכר לכל מקום שהוא לא תל-אביב. בהיבריס הגדול שלהם הם חושבים שהם ניכסו לעצמם את כל האור, החופש, הפתיחות והתרבותיות, ולעומת זאת, כל מקום שהוא לא תל-אביב נשלט בידי החושך, השממה, הבורות והבערות. אבל הנה הפרדוקס הגדול שחוזר אליהם עצמם: עצם האטימות, היוהרה וההתנשאות שלהם הופכת אותם לפרובינציאליים במקום שבו הם רואים את עצמם קוסמופוליטיים, הדרך שבה הם מסננים מבין שיניהם "דוסים", "מתנחבלים" ו"חוב"תים" היא גזענות-לשמה במקום שבו הם רואים את עצמם נאורים, ליברלים ורחבי-אופקים, בזה שהם אומרים שהם רוצים לחיות עם אנשים "כמוהם" הם רק מעידים על הפחדנות ושנאת הזר והשונה שלהם, והדרך שבה הם אינם מסוגלים לראות שגם במקומות אחרים יש יצירה, תרבות וצורת-חיים אחרת מעידה רק על צרות-האופקים, השטחיות והרדידות שלהם עצמם.
המקור להתנשאות התל-אביבית הוא כמובן פשוט מאוד: מדובר בפרובינציאלים שהיגרו אל העיר, וכמו שחוזרים בתשובה, עם מנטליות ה"קדוש-יותר-מן-האפיפיור" שלהם, הם גרועים יותר מ"סתם" דתיים ומאמינים רגילים, כך גם הם. הם בזים לכל מה שהוא לא תל-אביב בלהט השמור רק למי שהגיע בדיוק מאותם מקומות. אלא שזו גם הנקודה העיוורת שלהם, שבסופו של דבר שומטת את הקרקע מתחת לטיעונים שלהם עצמם ומשניאה אותם על כל הלא תל-אביבים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
