רשימות של ספרנית דילטנטית

אני לא זוכרת מתי ואיפה קראתי שבנו של פול אוסטר מנישואיו הראשונים הפך למכור לסמים. אבל כשקראתי את הקטע הבא ב"ליל האוב", על אף שאוסטר אינו מייחס אותו לגיבור הסיפור אלא לידידו, ג'ון טראוס, איכשהו זה נשמע לי שהוא כותב על משהו קרוב מאוד הביתה.

"זמן לא רב לאחר מכן התחלנו לדבר על בנו. אינני זוכר מה הוביל אותנו אל תוך בור זה של ייאוש והאשמות עצמיות, אבל ייסוריו של טראוס היו מוחשיים, וכל החששות שהיו לו בעניין הכאבים ברגלו היו כאין וכאפס לעומת הייאוש שחש לגבי ג'ייקוב. "איבדתי אותו," אמר. "אחרי התרגיל שהוא עשה עכשיו, לא אאמין יותר לאף מילה שלו."

עד המשבר האחרון היה ג'ייקוב סטודנט לתואר ראשון בסטייט יוניברסיטי של ניו-יורק בבאפלו. ג'ון הכיר כמה מרצים במחלקה לאנגלית שם (אחד מהם, צ'רלס רותסטין, פרסם מחקר ארוך על הרומנים שלו), ולאור מעלליו של ג'ייקוב בבית-הספר התיכון, שם נכשל כמעט לחלוטין, משך ג'ון כמה חוטים על מנת שהנער יתקבל. הסמסטר הראשון התנהל בצורה סבירה וג'ייקוב הצליח לעבור את כל הקורסים שלו, אך בסוף הסמסטר השני החלו ציוניו להידרדר בצורה כה חמורה, עד שהוטלה עליו תקופת מבחן אקדמית. הוא נדרש לשמור על ציון ממוצע של "טוב" כדי שלא יסולק מהלימודים, אך בסמסטר הסתיו של שנה ב' הוא נעדר מהשיעורים יותר מאשר השתתף בהם, ובלי גינונים מיותרים סולק מהסמסטר הבא. הוא חזר לאמו באיסט המפטון, שם חיה עם בעלה השלישי, ומצא משרה חלקית במאפייה מקומית. הוא גם הקים להקת רוק עם שלושה מחבריו לתיכון, אבל המתחים והקטטות ביניהם היו כה רבים עד שהלהקה התפרקה אחרי חצי שנה. הוא אמר לאביו שאין לו כל עניין בלימודים בקולג' ושאינו רוצה לחזור לשם, אבל ג'ון הצליח לשכנע אותו לעשות כך בעזרת תמריצים פיננסיים מסוימים: קצבה נוחה, גיטרה חדשה אם יקבל ציונים טובים בסמסטר הראשון, מיניבוס פולקסווגן אם יסיים את השנה בציון ממוצע של "טוב". הבחור הלך על זה ובשלהי אוגוסט חזר לבאפלו כדי לשחק שוב בחיי סטודנט – עם שיער ירוק, סיכת בטחון משתלשלת מאוזנו ומעיל עליון שחור וארוך. הפאנק היה אז בשיא פריחתו וג'ייקוב הצטרף למועדון ההולך ומתרחב של עריקים זועמים ממעמד הביניים. הוא היה בעניינים, הוא חי על הקצה והוא לא היה מוכן לאכול חרא מאף אחד.

ג'ייקוב נרשם לסמסטר, סיפר ג'ון, אבל כעבור שבוע, בלי שהופיע אפילו לשיעור אחד, הוא חזר למשרד הרישום והודיע שהוא מפסיק את הלימודים. שכר הלימוד הוחזר לו, ובמקום לשלוח את ההמחאה לאביו (שנתן לו את הכסף מלכתחילה), הוא הפקיד אותה בבנק הקרוב, שלשל לכיסו שלושת אלפים דולר ופנה דרומה לניו-יורק. על-פי הידיעה האחרונה הוא חי אי-שם באיסט וילג'. אם השמועות שנפוצו סביבו נכונות, הוא שקוע עמוק בהרואין – וכך כבר ארבעה חודשים.

"מי אמר לך את זה?" שאלתי. "איך אתה יודע שזה נכון?"

"אלינור צלצלה אליי אתמול בבוקר. האמת היא שאני לא מופתע בכלל, סיד. תמיד חשדתי שהוא לוקח סמים. רק לא ידעתי שזה כל-כך חמור. עכשיו אני תקוע כאן על הספה עם הרגל שלי ולא מסוגל לזוז. אלינור ובעלה מתכוונים להתחיל לחפש אותו."

"ומה התוכנית, ברגע שהם יימצאו את ג'ייקוב?"

"להכניס אותו למוסד גמילה."

"הדברים האלה לא זולים. מי ישלם את זה?"

"אני, כמובן. אלינור ממש שוחה בכסף בימים אלה, אבל היא כל-כך קמצנית שלא הייתי אפילו טורח לבקש ממנה. הילד מוציא ממני במרמה שלושת אלפים דולר, ועכשיו אני צריך לגרד עוד סכום כדי שהוא יתנקה. אם אתה רוצה לדעת את האמת, מתחשק לי פשוט לחנוק אותו."

ג'ון כעס על בנו, אבל ידעתי שכעסו טעון גם במנה נכבדת של תחושות אשמה. ג'ון ידע שפחות או יותר נטש את משמרתו כאב. כשהתגרש מאלינור היה ג'ייקוב בן שנה וחצי, ולאחר מכן לא הרבה ג'ון להתראות עם הילד: פה ושם סוף שבוע משותף בעיר, כמה טיולים בחופשות הקיץ, קשה לומר שגילה מעורבות פעילה כהורה. הוא נעלם כליל מחייו של ג'ייקוב למשך ארבע שנים וראה אותו רק פעם או פעמיים מגיל שתים-עשרה עד שש-עשרה. עתה, בגיל עשרים, מסתבר שבנו הפך לתסבוכת אחת גדולה, ואם הדבר קרה באשמתו או לא, ג'ון האשים את עצמו באסון."

(- פול אוסטר, "ליל האוב". תרגום ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד)

סירי הוסטוודט היא אשתו השנייה של פול אוסטר, וסופרת בזכות עצמה. בספרה "אשר אהבתי" הופכת פרשת הבן האובד, שאוסטר מזכיר בכמה פיסקאות כבדרך אגב, למרכז הרומן. זה רומן רחב יריעה – הוא משתרע על-פני כ-350 עמודים, והוא כתוב בצורה קפדנית, מדודה ומדוקדקת. חלקו הראשון של הרומן עוסק בידידות הנרקמת בין שני זוגות צעירים: האמן ביל וקסלר ואשתו השנייה ויולט (המקבילה של פול אוסטר וסירי הוסטוודט), וליאו הרצברג ואשתו אריקה. זהו חלק פסטורלי ומענג מאוד לקריאה, שכן יש בו תיאורים רבים של ה"סצינה" האמנותית והבוהמית של הסוהו הניו-יורקי, לצד חופשות קיץ כפריות בוורמונט. אלא שאז מכה הטרגדיה: מאט, בנם בן ה-12 של ליאו ואריקה, נהרג בתאונה במחנה קיץ. הטרגדיה הזו מסמנת את סוף חלקו הראשון של הספר.

בעקבות מותו של מאט, הולכים ומתפוררים נישואיהם של ליאו ואריקה. אריקה עוזבת, וליאו הבודד מתחיל להתקרב אל מארק, בנו המתבגר של ביל מנישואיו הראשונים, אשר נודד תכופות – לעיתים מרצונו ולעיתים מתוקף גחמותיהם של הוריו הגרושים – בין אביו ואמו. מארק מתחיל לשקוע בהתמכרות שלו לסמים, וכשביל מת מהתקף לב, ליאו מתקרב מאוד גם אל ויולט. מתוך תחושת אחריות ומחוייבות מוסרית, השניים מנסים ככל יכולתם להציל את מארק. אלא שזה לא כל-כך פשוט: השקרים, המניפולציות, ההיעלמויות, הטיפוסים המפוקפקים שהוא מתחבר איתם ואפילו פרשיית רצח אפלולית שמרחפת מעל ראשו - כל אלה מרפים לבסוף את ידיהם. ככל שהפרשה הזו הולכת ונפרשת בפני הקורא, הולך ומתברר גם פשר התיקון שליאו מחפש. אבל מה שמשך את תשומת לבי זו הדרך שבה הוסטוודט מתייחסת למידת אשמתו ואחריותו של האב – ביל, בן דמותו של פול אוסטר, לגורלו של בנו. על אף שחלק גדול מן האשמה מוטל לפתחה של אמו של מארק, כלומר אשתו הראשונה של ביל/פול, ברור להוסטוודט שזה פתרון קל מדי. יש הרבה ילדים להורים גרושים, יש, למרבה הצער, גם לא מעט גירושים מכוערים שמתבצעים על גבם של הילדים, ובכל זאת הרוב הגדול לא הופך להיות מפלצות נכלוליות. אז איפה בכל זאת משאירה אותה שאלת האחריות והאשמה של האב לגורל בנו?

"איקרוס. ביל בחר בכותרת זו לעבודתו מסיבה כלשהי. נזכרתי בציור של ברויגל, עם שתי הדמויות שבו – האב והבן הנופל, שכנפיו נמסו בחום השמש. דדלוס, הארכיטקט והקוסם הדגול, יצר את הכנפיים האלה כדי שהוא ובנו יוכלו להימלט מצריח הכלא. הוא הזהיר את איקרוס שלא יעוף קרוב מדי לשמש, אך הילד סירב להקשיב לו וצנח אל הים. אך דדלוס אינה דמות תמימה בסיפור. הוא סיכן יותר מדי למען חירותו, ובשל כך איבד את בנו."

(- סירי הוסטוודט, "אשר אהבתי". תרגום בועז וייס, הוצאת מודן)

אחד הדברים היפים ביותר בספרות הוא האופן שבו ניתן לקחת רעיון מסוים ולהעתיק אותו בזמן ובמקום להקשר אחר לגמרי. לא מפתיע לכן שהשבוע, עם ליקוק הפצעים שאחרי המלחמה והבאתם למנוחות של החללים האחרונים, חשבתי שוב על התפיסה הזו בנוגע לאיקרוס ודדלוס. מלחמה, אחרי הכל, היא עדיין עניין גברי. וחשבתי על הדרך שבה המושגים הגבריים של צבא, מלחמה, הקרבה וגבורה עוברים, מן הסתם, מאב לבן. איזה משא נורא של אשמה ואחריות מרגיש אחר-כך אב שבנו נהרג בקרב. גם אם הוא אינו אשם במות הבן, וללא ספק הוא אינו אשם, הוא עדיין חש אחראי. וחשבתי לא רק על דדלוס ואיקרוס, אלא גם על אברהם ויצחק, שאול ויהונתן, דויד ואבשלום, דויד ואורי, נתן וליאור. איכשהו, תמיד מדברים על הכאב של האמהות. אבל איזה משא כבד מוטל על כתפי האבות ששכלו את בניהם במלחמות. ואולי המשא הכבד הזה הוא בעצם העול הקשה והמכאיב ביותר של ההורות בכלל: הידיעה שאתה אחראי, גם כשאתה לא אשם.