רשימות של ספרנית דילטנטית

אחת הדמויות המלבבות ביותר בספרו של פול אוסטר "לווייתן", היא זו של מריה טרנר. מריה היא אמנית מושגית (קונספטואלית), ודמותה מבוססת על זו של האמנית סופי קאל.

"מריה היתה אמנית, אך לעבודה שעשתה לא היה כל קשר ליצירת עצמים מהסוג המוגדר בדרך-כלל כאמנות. אחדים קראו לה צלמת, אחרים הגדירו אותה כמושגנית, והיו שראו בה סופרת, אך שום תיאור מאלה לא היה מדויק, ובסופו של דבר אינני סבור שאפשר בכלל לקטלג אותה. עבודתה היתה אקסצנטרית מדי, אידיוסינקרטית מדי, אישית מכדי להיות משוייכת למדיום מסוים או לתחום מוגדר. היא היתה נכבשת לרעיונות, עובדת על פרוייקטים, והיו לכך תוצאות קונקרטיות שהיה אפשר להציגן בגלריות, אך הפעילות הזאת נבעה פחות מתוך רצון ליצור אמנות ויותר מתוך צורך לספק את האובססיות והגחמות שלה - ניסויים שונים ברעיון המיון, הסיווג והקיטלוג.

פעם, בלי שום מניע מודע, החלה עוקבת אחרי זרים ברחובות, בוחרת מישהו באקראי בצאתה מהבית בבוקר ומניחה לבחירתה להכתיב לה לאן תלך בכל שאר שעות היום. ברבות הימים החלה לקחת איתה את מצלמתה ולצלם את האנשים שבעקבותיהם הלכה. בשובה הביתה בערב היתה מתיישבת וכותבת על המקומות שבהם היתה ועל הדברים שעשתה, תוך שימוש במסלולי תנועתם של אותם זרים לשם העלאת השערות על חייהם, ובמקרים מסוימים אף המציאה להם ביוגרפיות קצרות. לצורך הפרוייקט הבא שלה לקחה עבודה זמנית כחדרנית במלון גדול במרכז מנהטן. כוונתה היתה לאסוף מידע על האורחים, אך בלי להסתבך או לחדור לפרטיותם. אדרבה, היא נמנעה מלפגוש בהם והגבילה את עצמה למה שאפשר ללמוד מהחפצים הפזורים בחדריהם. שוב צילמה תמונות ושוב המציאה להם קורות חייהם על-פי הראיות שעמדו לרשותה. זו היתה כביכול ארכיאולוגיה של ההווה, ניסיון לשחזר את מהותו של משהו על סמך פרגמנטים בודדים: שובר של כרטיס, גרב קרוע, כתם על צווארון.

יום אחד מצאה פנקס כתובות קטן מתגולל על הארץ והרימה אותו. מחשבתה הראשונה היתה להחזיר את הפנקס לבעליו, אך הלה לא טרח לרשום את שמו בפנקס. מריה הבינה מיד מה יהיה הפרוייקט הבא שלה. היא תדבר בזה אחר זה עם כל האנשים הרשומים בפנקס, ועל-ידי בירור זהויותיהם תתחיל ללמוד משהו על האדם שאיבד אותו. זה יהיה דיוקן של היעדר, תוואי שיצוייר מסביב לחלל ריק, ולאט לאט תופיע דמות מתוך הרקע, דמות שתהיה מורכבת מכל החלקים שאינם היא.

מאז היותה בת ארבע-עשרה שמרה את כל מתנות יום ההולדת שניתנו לה, כל אחת בעטיפתה המקורית, מסודרות על מדפים לפי השנים. גם בבגרותה ערכה כל שנה בביתה סעודת יום הולדת לכבוד עצמה, ותמיד הזמינה אורחים במספר השווה לגילה. בתקופות מסויימות היתה מחלקת את חייה על-פי אותיות האלפבית. ימים שלמים היתה מבלה תחת מרות האות ה', או ס', או ו'. בשבועות אחרים היתה מנהלת "דיאטה כרומטית", כלשונה, שבמסגרתה הגבילה את עצמה למזונות בעלי צבע אחד בכל יום. ביום שני כתום: גזר, מלון, חסילונים מבושלים. ביום שלישי אדום: עגבניות, אפרסמון, סטייק טרטר. ביום רביעי לבן: דג, תפוחי-אדמה, גבינה. ביום חמישי ירוק: מלפפונים, ברוקולי, תרד; וכן הלאה, עד הארוחה האחרונה ביום ראשון."

(- פול אוסטר, "לווייתן". תרגום משה רון, הוצאת עם עובד)

מכל הרעיונות והשיגעונות של מריה/סופי קאל, החביבה עליי ביותר היא הדיאטה הכרומטית. זה לא רק שהרעיון משעשע כשלעצמו, אלא שדווקא בגלל השרירותיות והדוגמטיות הקיצונית הגלומות בו, הוא חושף משהו קצת יותר עמוק ביחס לדיאטות. דיאטה היא לא עניין של אוכל; דיאטה היא עניין של דיקטטורה. חוקים נוקשים, משמעת קפדנית, צווים ואיסורים – הכל כדי ששום אישה לא תאכל סתם ככה באופן חופשי ומופקר. Fat is a feminist issue ודיאטות הן מכשיר רב-עוצמה למשטר ולמשמע נשים. מהבחינה הזו הדיאטה הכרומטית היא לא יותר מופרכת ולא פחות מדעית מכל דיאטה אחרת.

אני תמיד חשבתי שדיאטה היא הדרך הטובה ביותר לעלות במשקל, בגלל המנגנון הפסיכולוגי של חסך ופיצוי. הדבר מבטיח שמרגע שפותחים בדיאטה ולו גם פעם אחת בלבד לכאורה, כבר אי אפשר להפסיק עם זה כל החיים. זה קצת כמו התמכרות. וכמובן, יש גורמים שיש להם אינטרס מובהק לשמר ולעודד את המצב הזה.

לפעמים אני חושבת כמה רחוק באמת היו יכולות הנשים להגיע אילו לקחו את כל הפנאי המנטאלי והאינטלקטואלי וכל כמויות האנרגיה, הזמן ושאר המשאבים שהן משקיעות בדיאטות ו"שיפורי" מראה למיניהם, ומפנות את כל זה לאפיקים אחרים.