רשימות של ספרנית דילטנטית

מרגרט ג'ונסון נולדה ב-4 באפריל 1928 בסנט לואיס, מיזורי, למשפחה אפרו-אמריקאית דלת אמצעים. ילדותה לא היתה קלה: הוריה נפרדו כשהיתה קטנה ותקופה מסויימת גידלה אותה סבתה. כשחזרה להתגורר עם אמה, אנס אותה החבר החדש של האם. כתוצאה מהטראומה היא הפסיקה לדבר לגמרי במשך חמש שנים. אבל כשהיא מצאה מחדש את קולה, שוב אי אפשר היה להשתיק אותה: מרגרט ג'ונסון שינתה את שמה למאיה אנג'לו והיא היום אחת הסופרות, המשוררות והפעילות החשובות ביותר של התרבות השחורה בארצות הברית.

בגיל 18 הפכה אנג'לו בעצמה לאם חד-הורית. כדי להתפרנס ולפרנס היא עבדה כטבחית במסעדה קריאולית, כרטיסנית בחשמלית בסן פרנסיסקו, מוכרת בחנות תקליטים, זמרת במועדוני לילה, שחקנית ורקדנית, אך בעיקר, היא מעולם לא ויתרה על חלומה לכתוב. ב-1959 היא השתקעה בניו-יורק והצטרפה לאגודת הסופרים של הארלם. פעילותה החברתית והפוליטית הפגישה אותה עם מנהיגים כמו מרטין לותר קינג ומלקולם אקס, וכמה משיריה, כמו Still I Rise ו-Caged Bird, הפכו להמנוני השחורים במאבקם על חירות ושיוויון.

שורשיה של אנג'לו נטועים עמוק במסורת האפרו-אמריקאית. לחובבי מוזיקה הם לא יכולים שלא להזכיר שירי גוספל וסול, ומעל לכל – את הבלוז. בשבילי, מאיה אנג'לו היא משוררת בלוז ענקית. פעם כתבתי ככה על הבלוז:

"הפלירט המתמשך של הבלוז עם השטן הניב אינספור מיתוסים וסיפורי פולקלור. זו היתה דרמה שהיו מעורבים בה אלימות קיצונית לצד עדינות גדולה לא פחות, תשוקות שלא ניתן לספקן, פשעים שלא ניתן להסבירם ועונשים שלא ניתן להימלט מפניהם. האנשים הללו חיו חיים אינטנסיביים ושאלו את עצמם שאלות ללא הרף: מה המקום שלנו בעולם? מדוע קוללנו בתשוקה לרצות יותר מכפי שיכול להיות לנו? האם תיתכן אהבה אמיתית בין גבר ואישה? מדוע עלינו לחוש אשמה לא רק בשל חטאינו אלא גם בשל כישלונן של הטובות שבתקוותינו?

ספק אם לשאלות האלו יש תשובה. ומי ששואל אותן, נחרץ גורלו לבלות את חייו בחיפוש אחר משהו שספק אם קיים. אלא שעצם החיפוש וחוסר המנוחה הם לב ליבו של הקיום האנושי. האדם אינו יכול להתקיים ללא גילויים של חסד, יופי ואהבה. לנצח נגזר עליו לנסות ליישב בין הרוע הבלתי נתפס של העולם ויופיו העצום והמפעים לא פחות. וזו, אחרי הכל, תמצית הבלוז."

כמו הבלוז העתיק ביותר, שירתה של אנג'לו היא ביטוי יפהפה לכוח סבל והישרדות עקשנית, לתקווה ואמונה גם לנוכח כאב ועוול מפלצתיים. תמיד יש בשירים של אנג'לו שביב של אופטימיות – גם אם זו אופטימיות שברירית, קטנה, קצוצת-כנף, כמעט מגוחכת. אופטימיות שהיא כמו "שמשיות קיץ בסופת הוריקן", כשם קובץ השירים שלה שתורגם לא מכבר לעברית. הבחירה העקשנית שלה בחיים, היכולת שלה להתרומם מעל כל הקשיים, ניצחון הרוח כנגד כל הסיכויים – כל אלה הם סוד גדולתה של אנג'לו והסיבה להיותה מקור השראה כה גדול. על הכוח שלה ניתן לעמוד בשירים כמו "החיים לא מפחידים אותי", "לא מפסידנית, לא בכיינית", "אישה פנומנלית", וכאמור – "בכל זאת אני עולה" ו"ציפור כלואה".

אבל שני השירים האהובים עליי ביותר בקובץ הזה הם דווקא קטנים ואישיים: שירי אהבה, אלא מה. אולי בגלל שאוגוסט נגמר וספטמבר בפתח. תיכף הסתיו והחגים, הסליחות, ההתחלות והמשאלות. השיר הראשון מזכיר לי אהוב מן העבר, השני – מהווה.

זמן חולף

עורך כמו שחר

שלי כמו שקיעה.

האחד צובע את תחילתו

של סוף ודאי.

האחר, את סופה של

התחלה בטוחה.

בוא. והיה אהובי

הכביש המהיר עמוס מכוניות גדולות

נוסעות לשומקום מהר

וחבורה מעשנת כל מה שבוער

ישנם כאלה שכורכים חייהם סביב כוסית משקה

ואתה יושב ותוהה

לאן תפנה.

אני יודעת.

בוא. והיה אהובי.

יש נביאים שאומרים מחר סוף העולם

אבל אחרים אומרים שיש לנו עוד שבוע שבועיים

העיתון מלא באימות פורחות מכל הסוגים

ואתה יושב ותוהה

מה תעשה.

אני יודעת.

בוא. והיה אהובי.

(מתוך "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן". תרגמו מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל)