רשימות של ספרנית דילטנטית

הייתי רוצה לספר איך ביולי 1995 הורדתי מהמדף בחנות של סאב-פופ בסיאטל, שאז עוד שכנה בשדרה השנייה, 200 מטר מהקרוקודיל – מאז היא הספיקה לשנות מיקום עוד פעמיים -  את שני אלבומי הסולו הראשונים של מארק לאנגן ואת כל האלבומים המוקדמים של ה-Screaming Trees עוד מימי SST שלהם. ואיך אחר-כך כשחזרתי לארץ וסיפרתי עליו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת. מארק מי?

קצת יותר מעשר שנים מאוחר יותר, הבארבי היה מלא עד אפס מקום ורוחש בציפייה דרוכה למארק לאנגן. באפלולית ובצפיפות של המועדון, וממש לפני התו הראשון, התייצב מולי פתאום ברינקס. הוא ליטף לי את הכתף וחייך ואמר, הרבה זמן את כבר אוהבת אותו.

הייתי רוצה גם לספר איך בשמונה וחצי בערב השארתי מאחוריי אדמה חרוכה: יום עבודה שהתחיל בשבע בבוקר ונגמר בחמש, ערימת כלים בכיור, שאריות של משלוח שאיחר להגיע מהסופר ועוד לא הוכנס לארון, שתי מכונות כביסה שהמתינו לתלייה – עזבתי הכל רק כדי להספיק להתקלח ולהתלבש ולצאת לדרך לתל אביב. מעט מאוד דברים בעולם היו מוציאים אותי מהבית באמצע השבוע, בתשע בערב, אחרי יום עבודה, כדי לנהוג עד תל אביב. אבל אז נזכרתי במה שאיש אחד אמר לי פעם לפני שהוא טס לשיקגו כדי לראות משחק של ה-Bulls באחת מעונות השיא של מייקל ג'ורדן: For once in your life you have got to see god play.

אז לפעמים אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות, וזה לנסוע קילומטרים כדי לשמוע את אלוהים שר.

אלוהים סידר לעצמו אחלה ג'וב. לטייל בעולם על חשבונה של להקה אחרת, לעלות ולשיר ארבעה-חמישה שירים, לא להגיר טיפת זיעה אחת שתפגום חלילה בחולצתו השחורה העשויה ללא רבב. אבל אני לא מתלוננת. היו תקופות שחשבתי שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן, ואיכשהו, דווקא בדמותו הגותית הנוכחית היה משהו מרגיע מאוד. יש איזה שלב שבו אתה מבין שאם מישהו עבר את כל מה שהוא עבר ושרד את זה, הוא כבר יחיה הרבה אחרי כולם. אז האיש שכוכבים מקועקעים על פרקי אצבעותיו שר באמת כמו אלוהים גם אם זה היה מעט מדי, וגם אם לבצע את Where Did You Sleep Last Night כבר בשיר השני זה אנטי-קליימקס מזעזע. וגם אם אני עדיין רוצה לראות אותו בהופעה אחת מלאה משל עצמו.

מה שפינה את רוב הבמה ואור הזרקורים לגרג דולי. דווקא בגלל שאני לא מכירה ממש את האלבומים של הטוויילייט סינגרז, היה לי קל מאוד לשמוע את הדימיון בין השירים שדולי ולהקתו ניגנו אתמול למוזיקה של האפגאן וויגז. האמת היא שלדולי יש כשרון לתרגם כל שיר שהוא שר לאפגאנית: גם גירסת כיסוי ל-All You Need Is Love של הביטלז נשמעה יותר כשיר קינה על אהבה שמתה, ולא כשיר העליז והקופצני שהוא במקור. ה-doom וה-gloom האופייניים של הוויגז משרים אפילו על השיר הזה ועל כל שומעיו אווירת נכאים עמוקה. וגם כשדולי מקדיש שיר לחברו הטוב שמת אליט סמית', לא ברור אם השיר הוא של דולי או ביצוע לשיר לא מוכר של אליוט.

מה שמחזיר אותי שוב – כרגיל – לאלבום ההוא של הוויגז שלאורו מתגמדים ונמדדים כל השאר. שלוש פעמים כבר כתבתי על Gentlemen של השמאלנים האפגאניים, ונראה לי שגם הפעם זו לא הפעם האחרונה. אולי באמת אלבום אובססיבי גורר התייחסות אובססיבית.

* * *

הנקודה שתמיד ריתקה אותי ב"ג'נטלמן" היא איך דולי הצליח לקחת מיזוגניה צרופה וללכת איתה כל כך רחוק וכל כך עד הקצה, עד שהוא הפך אותה ליצירת מופת. אלבומי אהבה יש כמה שרוצים, גם אם זו אהבה שלאחר פרידה. אבל אני לא מכירה עוד אלבום שמבוסס ומתבוסס בכל-כך הרבה שנאה. מה שעוד מעניין בעיניי זה שדווקא על רקע הגראנג', שהיתה לו אג'נדה פמיניסטית מובהקת ורגישויות נשיות לא מעטות, בא פתאום איזה ערס מסינסינטי ומוציא אלבום הכי מיזוגני שיש. ולא סתם מיזוגני, אלא יצירת אמנות מהמעלה הראשונה.

And it don't breathe/and it don't bleed/it locked its jaws and now it's swallowing/it's in our heart/it's in our head/it's in our love/baby it's in our bed

היה צריך לשמוע את הקהל הגברי ברובו שהיה בבארבי שר בקול אדיר את השורות המפורסמות ביותר של "ג'נטלמן"* כדי להבין בכמה עצבים חשופים האלבום הזה נוגע. בין שהשם "ג'נטלמן" הוא אירוני או לא, דולי לכוד במעגל קסמים של שנאת נשים ותיעוב עצמי. הוא אוהב אבל בוגד, הוא נשאר אבל סובל, הוא רוצה לעזוב אבל לא מסוגל. ההתפלשות הזאת במערכת יחסים שהפכה לגיהינום – ודווקא הלימבו הזה של אי אפשר עם אבל גם אי אפשר בלי, היא-היא הגיהינום ולא פרידה סופית, מכאיבה ככל שתהיה – הופכת את האלבום הזה ליצירת מופת. רק ממרחק השנים אפשר להעריך כמה הרבה דולי סיכן באלבום הזה. כל כך קל להיות לא מובן כשנכנסים לשדה המוקשים הזה. האזנה לאלבום הזה היא כמו צפייה בלוליין שהולך על חבל מתוח מעל תהום. זה מסוכן וזה מסעיר, אתה לא יכול להסתכל מרוב פחד אבל אתה גם לא יכול להתיק את העיניים מרוב שזה מהפנט.   

התלות ההדדית, היחסים הסאדו-מזוכיסטיים הן מבחינה מינית והן מבחינה נפשית, האש היוקדת של הבגידה והקנאה – כל אלה הופכים את האלבום הזה ליצירת מופת, מפני שבראש ובראשונה דולי ישר וישיר מאוד. ואתה מבין: אפשר לשנוא ולענות ולהכאיב ולרצות להשחית רק את מי שפעם אהבת עד כלות ורק מתוך פגיעה וכאב איומים. האלבום הזה הוא אמיתי גם כי לפעמים התשוקה החייתית ביותר היא גם הטהורה ביותר, העונג נקנה מתוך כאב, השיעבוד נעשה מתוך בחירה ועמדת כוח (השיר האהוב עליי באלבום הוא My Curse, שבו מרסי מייס שרה מילים ששם בפיה דולי. הוא גם אחד השירים הסקסיים ביותר שאני מכירה) והדרך לגאולה עוברת בביבים. גרג דולי משרטט את מפת משחקי הכוח בפוליטיקה שבין המינים, את היחסים הפאסיביים-אגרסיביים שבסופם לא ברור מי השולט ומי הנשלט, מי המענה ומי הקורבן. אין שום קתרזיס באלבום הזה. הוא מסתיים בקטע אינסטרומנטלי בשם "תפילת נעילה" – דולי מתפלל מן הסתם למחילה על נשמתו המטונפת -  שרק מגביר את המועקה. כשקולטים גם שלפחות חצי מהשירים באלבום הם בעצם אותו שיר רק בווריאציות שונות, זה רק מגביר את האווירה הדחוסה והקלאסטרופובית שלו.

* * *

הייתי רוצה לספר גם שכשחציתי את תל אביב ממרכז העיר לדרומה, מצאתי בה הרבה יופי בלילה. את היופי הזה של תל אביב בליל סוף אוגוסט אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. והייתי רוצה לספר גם שבדרך חזרה הביתה שרפו לי העיניים מהעשן ומאדי הבירה והזיעה ובעיקר מהעייפות שבסופה של יממה ארוכה שהתחילה כמעט 20 שעות קודם לכן. אבל עכשיו, בזמן שאני כותבת את השורות האלה, דולי ולאנגן שוב ממלאים את הבארבי. אני קצת מקנאה באנשים שנמצאים שם הערב. זו היתה אחת הופעות האדירות ביותר שראיתי בימי חיי. אלוהים פועל בדרכים מסתוריות, בין שהוא בא לבד או בצמד. ולפחות פעם אחת חייבים לראות אותו בפעולה.

* כמובן, חוץ מ-

 I got a dick for a brain/and my brain/is gonna sell my ass to you/but I'm ok/but at times I find I'm stuck/cause she wants love/and I still wanna fuck