רשימות של ספרנית דילטנטית

גרייס פיילי (Grace Paley) היא סופרת ומשוררת (וגם: פעילה פוליטית, פמיניסטית ופציפיסטית) שמעטים מדי מכירים. היא נולדה ב-1922 בברונקס, ניו יורק, להורים יהודים שהיגרו לאמריקה מרוסיה. הפרט הביוגרפי הזה מופיע הרבה מאוד בשירים ובסיפורים שלה. כמו אצל סופרים רבים שעיקר אמנותם הוא סיפורים קצרים, גם אצל גרייס פיילי יש תחושה שהשירים והסיפורים הקצרים ממשיכים ומשלימים זה את זה: השירים הם זיקוק מתומצת של הסיפורים, והסיפורים הם הרחבה ופיתוח של השירים. חלק גדול מהסיפורים והשירים שלה דומים לתמונות מאלבום משפחתי שהצילום הקפיא בזמן. היא עוסקת הרבה ביחסיה עם אמה ועם אביה, היחסים בין שניהם, סבתה ודודותיה, האימהות שלה עצמה, גידול ילדיה ועוד. ברבים מהם עובר כחוט השני הנושא של ההגירה: העזיבה של העולם הישן מאחור וההסתגלות הקשה והמכאיבה לתרבות, שפה ומנהגים חדשים. 

מבחר משיריה של גרייס פיילי ראה אור בימים אלה בעברית, בתרגום יפה מאוד של אסתר דותן. הקובץ הזה נקרא "איש זר שרק לכלב", כשם שורה מתוך שיר בשם "השורקים". יש בקובץ הזה כמה שירים שאני אוהבת מאוד שמתארים, למשל, את הסתיו בוורמונט ובניו יורק, שני המקומות בהם מתגוררת פיילי.

מסתורין בעצים

ברחוב ג'יין, באוקטובר,

ראיתי שלושה עצי גינקו

            הראשון עירום עד גרמי ענפיו

            השני מחול מניפות קטנות של זהב

            השלישי ירוק כירוק ספטמבר

ספטמבר

אז התפרעו הפרחים

כי התקופה היתה תחילת ספטמבר ולא

היה להם מה להפסיד.

הם השליכו את צבעיהם לכל

עבר   מעל חומת הגן

התיזו על הדשא   תחבו

את פרצופיהם האדומים-כתומים-פרא וסתורים מגשם

אל חלוני בלי בושה

עלים   תפוחים

עצי האדר הזהובים עוד לא החלו את

מלאכת היופי.   האדומים   כמו פרחים

התמתקו ליין   מדממים כגרניום

ביתי   בסערת רוח הם כבר

נשרו   הסתלסלו כטפרי עוף יבשים   התפוגגו מממשותם

ואנחנו מותשים עם חברים שנסעו

חמש מאות קילומטר בגלל אהבה לעלים

שהם מעריצים יותר מכל דבר

בטבע.   אשר לתפוחים   הם הזכירו לנו

שאלפים מסודרים בערימות ברגע זה ממש

על דוכני הפרי בחנויות הקוריאניות

שבעירנו הישנה

כי כן, היא עדיין לגמרי עירונית:

פחד

אני פוחדת מהטבע

בגלל הטבע   אני בת תמותה

ילדיי ונכדיי

גם הם בני תמותה

ארבעים שנה חייתי בעיר

כך נמלטתי מהפחד

ולא סתם עירונית, אלא ניו יורקית:

תחנת רכבת תחתית

הילד מדבר אל אביו

הוא מביט בעיני האב

האב אינו עונה

הילד מדבר וייטנאמית

האב אינו עונה

הילד מדבר אנגלית

האב אינו עונה

האב מסתכל בפסיפס כחול וירוק

ולוונדר   שלוש ספינות קטנות בנמל

מפליגות שוב ושוב בתחנת הרכבת התחתית

המצופה אריחי קרמיקה לבנים   יפים   נושנים

שלא שופצו   רחוב קלארק   ברוקלין

כשהגעתי באופניים לבאטרי פארק

חשבתי שאשב

לייד אחד מאותם שולחנות של מחלקת הגנים

ואחבר שיר לכבוד

עשרים וחמישה במאי

יום הולדתה של ידידתי הטובה ביותר   אוולין

ושל ווילי לנגבאואר

יום! אני אוהבת אותך בשל אנינות הופעתך

אחרי שנים רבות כל כך

כאחר צהריים בבאטרי פארק, ממש

על קו המים המעוקל

שבו התחילה מנהטן

באחת עפו

החיצים היישר כברודוויי   וננעצו

בלב הגדול האינדיאני

לימים באנו מן המזרח

חולי ים ומוגנים

עם לבן מעונה

שהעלה בשר

בדם הפצע ההוא

ולבסוף, כך היא כותבת על עצמה ועל משפחתה:

משפחה

אבי היה מבריק   נבוך   משעשע   נאה

אמי היתה   רגילה למראה   רצינית   בעלת עקרונות   אדיבה

סבתי היתה נבונה   מדוכאת בשל

               חייה האחרים   ילדיה המתים   שתקנית

דודתי היתה יפה   מרירה   כעוסה   אוהבת

נקלעתי אל שמות תואר אלה כילדה קטנה

וכמעט כרעתי תחת עול ההזדמנויות.

כמה תארים נצמדו אליי   אחרים

ראוני אמריקאית וחלקלקת וחמקו הלאה.

(כל השירים הם מתוך "איש זר שרק לכלב", תרגום אסתר דותן, הוצאת פיתום)

גם כשמדובר בסיפור קצר, אני אף פעם לא מביאה כאן סיפור שלם, אלא רק חלק קטן ממנו שהוא היפה ביותר בעיניי, או ציטוט שמחדד רעיון מסוים. אבל במקרה של "אמא", אני לא יכולה לחתוך אותו או לקחת רק ציטוט מתוכו. הוא הסיפור הקצר – או ליתר דיוק הקצרצר - הקרוב ביותר למושלם שאני מכירה. הוא מושלם מפני שאין בו אף מילה מיותרת, אף מילה חסרה, וכל מילה נמצאת בדיוק במקומה. הוא מושלם בגלל שהוא תופס את כל האהבה וההחמצה שביחסי אם ובת, ואת מנעד הרגשות והתחושות שבין שני הקטבים הללו. הוא מושלם משום שהוא מצליח לדחוס חיים שלמים במסגרת כל-כך מצומצמת. תירגמה אותו לעברית סביון ליברכט, סופרת טובה בפני עצמה, והוא מופיע בקובץ סיפורים קצרים של פיילי הנקרא "בערוב אותו יום".

אמא

יום אחד הקשבתי לרדיו איי.אם. שמעתי שיר: "אוה, אני נכסף לראות את אמי בפתח הדלת". באלוהים, אמרתי, אני מבינה את השיר הזה. לעיתים קרובות נכספתי לראות את אמי בפתח הדלת. האמת היא שהיא דווקא עמדה מדי פעם בכל מיני פתחי דלתות והתבוננה בי. יום אחד, סתם ככה, היא עמדה בפתח דלת הכניסה, אפלולית המסדרון מאחוריה. זה היה בערב סילבסטר. היא אמרה בעצב, אם את חוזרת הביתה בארבע לפנות בוקר בגיל שבע עשרה, מתי תחזרי בגיל עשרים? היא שאלה את השאלה בלי הומור ובלי רשעות. היא כבר היתה עסוקה בהכנות לקראת המוות. היא חשבה שהיא כבר לא תהיה כשאני אהיה בת עשרים. לכן היא רצתה לדעת.

בפעם אחרת היא עמדה בפתח הדלת של חדרי. זמן קצר לפני כן פרסמתי מנשר פוליטי התוקף את מצב המשפחה בברית המועצות. היא אמרה, לכי לישון, בשם אלוהים. טיפשה שכמוך, את והרעיונות הקומוניסטיים שלך. כבר ראינו אותם באלף תשע מאות וחמש, אבא שלך ואני. הבנו הכל.

בפתח דלת המטבח היא אמרה, את אף פעם לא גומרת את ארוחת הצהריים שלך. את מתרוצצת עם שטויות בראש. מה ייצא ממך?

אחר כך היא מתה.

מובן שכל שארית חיי נכספתי לראות אותה. לא רק בפתחי דלתות, במקומות רבים – בחדר האוכל עם דודותיי, בחלון, צופה אל הרחוב, בגינה מחוץ לעיר, בין ציניות וציפורני חתול, בחדר המגורים עם אבי.

הם ישבו בכיסאות עור נוחים. הם קשיבו למוצרט. הם הביטו זה בזה בפליאה. נדמה היה להם שכרגע הגיעו לכאן בספינה. כרגע למדו את המילים הראשונות באנגלית. נדמה היה להם שכרגע הוא הגיש בגאווה את המבחן הנכון בכל מאת האחוזים לפרופסור האמריקאי לאנטומיה. נדמה כאילו כרגע היא עזבה את החנות לטובת המטבח.

הלוואי שיכולתי לראות אותה בפתח חדר המגורים. היא עמדה שם רגע. אחר כך התיישבה לצידו. היה להם פטיפון יקר. הם הקשיבו לבאך. היא אמרה לו, דבר אליי קצת. אנחנו כבר לא מדברים כל כך.

אני עייף, הוא אמר. את לא מבינה? טיפלתי היום בשלושים אנשים בערך. כולם חולים, כולם מדברים מדברים מדברים. תקשיבי למוסיקה, הוא אמר. אני זוכר שפעם היתה לך שמיעה מושלמת. אני עייף, הוא אמר.

אחר כך היא מתה.

(- גרייס פיילי, "אמא". מתוך "בערוב אותו יום". תרגום סביון ליברכט, הוצאת כתר)