רשימות של ספרנית דילטנטית

מובן שהכל התחיל באמי. אמא שלי: ברוניסלבה, הידועה גם כברונקה (והיא תגיד שהכל התחיל מאמה, מריה). אמא שלי היא מהנדסת. היא למדה הנדסה בטכניון בוורשה בשנות החמישים, אחת מחמש נשים במחזור של כמה עשרות גברים. אמא שלי היא מהנדסת קול, ותמיד מצחיק אותי להזכיר את הפרט הזה באוזני ידידיי המוזיקאים – במיוחד המוזיקאים-המקליטים – ולראות את אוזניהם מזדקרות. אמא שלי יכולה לבנות אולפן הקלטות בלי להניד עפעף. האירוניה העצובה היא שהיום, בגיל 73, אמא שלי הולכת ומתחרשת.

אמא שלי הגיעה לארץ בגיל מבוגר יחסית. היא היתה בת 26 כשהיא עזבה מאחוריה חיים שלמים והגיעה לכאן. החיים השלמים שהיא עזבה מאחור לא היו, כידוע, כל כך שלמים. כשמלחמת העולם פרצה אמא שלי היתה ילדה בת 6. הוריה לקחו אותה ואת אחותה הקטנה – דודתי האהובה לודמילה, הידועה גם כלושקה – והם נמלטו לרוסיה. קווקז, ליתר דיוק. שם, בכפר נידח בהרים, הם התיישבו, ואביה גוייס כמעט מיד לצבא הרוסי. היא לא ראתה אותו ארבע שנים. הם חיו חיי פליטים: רעב, דלות, מחסור, מחלות. אבל הם שרדו. אחרי המלחמה הם חזרו לפולין וניסו להטליא מחדש את הקרעים של חייהם.

שנתיים אחרי שהיא הגיעה לארץ עם הוריה, אחותה ואחיה, אמי התחתנה עם אבי שהיה צעיר ממנה ב-5 שנים. עשרה חודשים אחר כך נולדתי אני. אמא שלי עבדה במה שהיה אז משרד התקשורת ולימים הפך לבזק. היא רישתה את הארץ בקווי טלפון ומאוחר יותר הניחה את התשתית לרשת של כבלים אופטיים. לאמא שלי היתה קריירה. היא עמדה בראש מחלקה, היא ניהלה אנשים, היא נסעה ברחבי הארץ ולהשתלמויות בחו"ל. היא אהבה את העבודה שלה ושנאה את עבודות הבית. מי שהחזיק את הבית ובישל וניקה וגידל אותי ואת אחי היה אבי. אבא שלי הוא מתמטיקאי ופיזיקאי. בהתחלה הוא היה מורה לנערים בבתי ספר מקצועיים (מכונאות רכב בעיקר), ואחר כך הוא עבר להיות מפקח על הכשרות מקצועיות במשרד העבודה.

לקח לי הרבה זמן לקלוט שגדלתי בבית הפוך. מעולם לא שמעתי את אמא שלי אומרת את המילה "פמיניזם". זה היה משהו שאתה גדל לתוכו, עובדה טבעית, נתונה. נדמה לי שרק בגיל 18, כשהגעתי לצבא, הבנתי שגדלתי בבית שונה.

כמובן, היו לנו גם תקופות קשות ורעות מאוד ביחד. בגיל ההתבגרות שלי לא הפסקנו לצרוח אחת על השניה. מאוחר יותר הגשתי לה חשבון מפורט על כל העוולות שהיא גרמה לי כביכול. שהיא היתה קשה, שהיא לא ידעה להפגין חום ואהבה (למרות זאת מעולם לא פקפקתי בידיעה שהיא אכן אוהבת אותי), שהיא אף פעם לא קיבלה אותי כמו שאני, שהיא לא היתה שם בשבילי, שכל מה שעשיתי אף פעם לא היה מספיק טוב בשבילה. כתב האישום הקלאסי. כנראה שחייבים לעבור את זה כדי להגיע בסוף לתמונה קצת יותר מלאה ומאוזנת של מי היו ההורים שלנו באמת, מה היו המעלות והמגרעות שלהם, למה הם היו מסוגלים ולמה לא, מה היו נסיבות החיים שלהם. כמו כל אדם. כמוני.

לעובדה שהפכתי להיות אם בעצמי, ובמיוחד לשנתיים האחרונות בגידולו של עומר, היה משקל נכבד בזה. בתוך כל הבלגנים של עומר, אמא שלי היתה שואלת אותי, אז מה את מתכוונת לעשות?! כי אמא שלי רואה את החיים דרך עיניים של מהנדסת: החיים הם סדרה של פרוייקטים שצריך לבצע, צריך לעשות א' ו-ב' כדי להגיע לתוצאות מדויקות, ואם משהו לא עובד צריך לקמט את הנייר ולזרוק אותו לפח ולהוציא מחדש את סרגל החישוב. ואני הייתי אומרת לה, אין הרבה דברים שאני יכולה לעשות; ורואה איך מייד היא מתחילה להתעצבן.

עם אבא שלי זה היה אחרת. לו, שבמהלך חייו עבד עם נוער מהסוג הזה, לא הייתי צריכה להסביר שאלה תהליכים, ושכשמדובר בתהליכים אין לך שליטה עליהם, אי אפשר לדעת כמה זמן הם ייקחו, וצריך הרבה אורך רוח וסבלנות. אורך רוח וסבלנות זה משהו שיש לאבא שלי הרבה. נדמה לי שאת זה ירשתי ממנו. מהרבה בחינות אני דומה לו וקרובה אליו יותר מאשר אל אמי. אבל שניהם גם יחד נתנו לי להישען עליהם כשהייתי זקוקה לזה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם סגרו שורות מאחוריי. הם עשו את זה כשבאתי ואמרתי שאני מתגרשת בגלל שאני רוצה את החופש שלי בחזרה. הם עשו את זה כשעזבתי עבודה מסודרת והלכתי ללמוד שנתיים בבית ספר לצילום.

לפעמים אני חושבת, עד איזה גיל אדם זקוק להורים שלו. התשובה היא כנראה, עד הגיל שבו המוות שלהם מוצא אותו.

ואולי אפילו אז זה לא נפסק. אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם שולמית שחר, שהיא היסטוריונית עתירת זכויות ומי שהיתה אשתו של הסופר דוד שחר. מה שאני זוכרת מהראיון זה שדוד שחר חי בערוב ימיו עם אשה אחרת בפריז, ובזרועותיה אף מת; ושבני הזוג שחר שכלו בן שנפל במסגרת שירותו הצבאי. אבל מה שנחקק לי יותר מכל בזיכרון זה ששולמית שחר סיפרה שעכשיו, כשחייה מתקרבים לקצם, היא מתגעגעת לא אל בנה שנפל, לא לילדיה ולנכדיה החיים, ובטח שלא לבעלה המנוח; האנשים היחידים שהיא מתגעגעת אליהם הם ההורים שלה. ואני זוכרת אותה אומרת למראיין (או המראיינת), תסתכל עליי, אשה בת שמונים, יושבת ומתגעגעת להורים שלה. 

כבר עכשיו אני יודעת שאני אתגעגע להורים שלי באופנים שאני לא יכולה אפילו לתאר. כל אחד מהם נתן לי משהו שיספיק לחיים שלמים.

אז אלה הדברים העיקריים שקיבלתי מברונקה, חוץ ממיגרנות, אולקוס, אלרגיות וסיכון גבוה במיוחד לחלות בסרטן השד: הראשון הוא מוסר עבודה של חמור, ועוד חמור שקיבל חינוך קומוניסטי. היום אני יודעת ש"העבודה היא חיינו" הצילה אותי יותר מפעם אחת ולא נתנה לי לשקוע גם כששאר החיים שלי התפרקו. היא איפשרה לי לגלות יכולת עמידה וחוסן במצבים לא קלים, וגם נתנה לי להרגיש חלק משושלת נשים חזקות ושורדות: מריה, ברוניסלבה, לודמילה (חבל שהיא לא קראה לי נטשה).

הדבר השני הוא היחס הענייני והפונקציונלי – יחס של מהנדסת – לפמיניזם. זה יחס שהוא נטול סנטימנטים, חף מוולגריות וצעקנות, ונעדר כל צורך להסביר, להטיף ולנסח מנשרים וניירות עמדה. זה פמיניזם של מי שאת ומה שאת עושה ולא פמיניזם של דיבורים. אמא שלי מעולם לא ידעה שום דבר על הזרמים השונים של הפמיניזם ושום דבר שהיא עשתה (או לא עשתה) לא היה מגובה ומעוגן בשום מניפסט. כך שלמרות שבתור בוגרת החוג לפילוסופיה אני אדם מובהק של מילים, ולמרות שאני לא מפחיתה בחשיבותו של השיח בקידום המאבק הפמיניסטי, משהו בגישה הפרגמטית והמעשית הזאת עיצב גם את היחס שלי לפמיניזם, לנשיות ולמיניות.

אני חושבת שירשתי גם משהו מתחושת הזרות שלה, זרות של מהגרת בארץ שלעולם לא תהיה לגמרי שלה, אבל זה כבר נושא מורכב יותר ואני לא יכולה להיכנס אליו עכשיו.

בתור אשה שגובהה לא עולה על 1.55 מ' – כשאני מחבקת אותה אני יכולה להניח בעדינות את הסנטר שלי על הראש הכסוף שלה – אמא שלי היא אשה בעלת שיעור קומה.

* * *

אחת הרשימות הראשונות שכתבתי כאן היתה על ספרה השני של רות אוזקי, "על פני הבריאה כולה". השבוע הוא ראה אור בתרגום לעברית, ונדמה לי שאם הייתי כותבת עליו עכשיו הייתי מדגישה יותר את הצד של יחסיה של הגיבורה עם אביה ואמה, ופחות את המסר האנטי-תאגידי שלו, שהוא ברור ומוכר לכל מי שקרא את "שנת הבשרים שלי" הנהדר. יומי פולר חוזרת לחוות תפוחי-האדמה הנידחת באיידהו שבה גדלה, כדי להתפייס ולסגור מעגל עם הוריה לפני מותם. רק ההשלמה הזו תאפשר לה להתפייס גם עם עצמה (ובעקיפין גם עם ילדיה שלה). "על פני כל הבריאה" קצת יותר מפוזר ופחות הדוק מ"שנת הבשרים שלי", אבל יש בו את כל מה שאהבתי בפעם הראשונה בכתיבה של אוזקי: היא מצחיקה אבל יש אצלה גם משהו עצוב, היא פמיניסטית נחושה אבל עדיין עם הרבה אמפתיה, היא חכמה ורגישה והדמויות שלה נוגעות גם כשהן קצת תמהוניות.