טוב, זה אחרון בינתיים, במה שמבלי להרגיש הפך לטרילוגיה. אני לא יכולה לספור או לזכור כמה פעמים קראתי, וחזרתי וקראתי, ושוב קראתי, את הסיפור הבא של גפי אמיר. אלה חלקים ממנו.
" מבעד לתריס חודרים מהגינה קולות הפרברים הישראליים: שביעות הרצון והתוגה, זמזום צרצרים, ריח פליט ופריחת תפוז, קשקוש הוויסקי בכוסות ואנקת מפצח האגוזים. אני יכולה לשמוע פחות מילים ויותר את נגינת המשפטים, כשאני עוצמת עיניים במיטה, בחדר שהיה לפני אולי מיליון שנים חדר הילדות הפרהיסטורי שלי. לפני עשרים שנה, כשעזבתי לדירה השכורה הראשונה, הוסב לחדר השינה הפרטי של אמא. למה עברו לישון לבד, ומי בכלל רוצה להיוודע לחיים הגנוזים של הוריו. חיים את החיים האופטימליים שלהם בשולי הילדות שלנו. מתקוטטים בחירוק שיניים. שותקים.
אני מרגישה את צעדיה, ברגליים יחפות, טופפות ברוח נובמבר מהפטיו לגינה, להתפאר בחלוק הבית הוורוד-סגול שאבא קנה לה.
אמרתי לה, "אוי, בחייך". אמרתי לה, "אוף, נו, די כבר, אמא." אמרתי, "עשי לי טובה, בסדר?"
הייתי בת שבע עשרה וחצי. קמתי מהנדנדה ומעכתי את הסיגריה בעקבי הסנדלים שלי. אמרתי "את, שתהיי לי בריאה. טוב שאני עוזבת כבר את הבית הזה."
היא הלכה לצדי. יכולתי לראות את מבטה המקדיר, חושבת על כל העוולות שאונו לה, נזכרת באמא שלה שמתה כשהיתה בת שבע עשרה. בנישואים שלה. בבעל שלה. בילדים שלא מתנהגים יפה אף פעם. בסיר האורז שנשרף בבוקר, בכרוב שהיה מתולע. בנובמבר המתקרב ובגדי החורף שצריך להוריד ואיך שוב תבקש ואף אחד לא יעזור לה לגרור את הסולם. "תהיי לי את בריאה", אמרה בטינה, "תהיי לי בריאה את בעצמך."
היה לי אז בחור אחד ששכבתי איתו ולא אהבתי אותו, ובחור אחד ששכבתי איתו ואהבתי אותו. קניתי מכנסי עור שחורים וצמודים במשכורת השנייה שלי. כשלבשתי אותם הרגשתי פראית, אבל כשלכלכתי את הפה שלי יכולתי לראות אותה מביטה בי. ניסיתי אוראלי וסאדו, פלירטטתי עם המנהל הנשוי שלי ובלילות הלכתי לכל הברים שקראתי עליהם במקומונים, ולא יכולתי להיפטר ממנה.
הייתי בת שבע עשרה וחצי. שמתי בקיטבג ענק את איין ראנד והנסיך הקטן. שפכתי לתוכו מגירה שלמה של אוסף התחתונים שלי ואמא נסוגה למשקוף ובהתה בי מבולבלת ונכלמת. היא הלכה אחרי כמו צל בחדרים החשוכים. היא אף פעם לא היתה אמא כמו שרציתי. בתיכון לא באה לשתות איתי קפה ולא יצאה איתי למסעות קניות. היא לא לקחה אותי לרופא נשים ולא הסבירה לי שאני צריכה לקחת גלולות. הייתי מלאת תלונות וטענות וטינות ישנות, ובגיל שלושים הרגשתי שאני נעשית פאתטית. ניסיתי לחבב אותה. רציתי דמות שאפשר להגיד עליה, כמו על אלוהים, ארוכת אפיים ורבת חסד. אבל אמא שלי, ארוכת אפיים. מתי בדיוק. עם הכפכפים של הספונג'ה, אופה את העוגות שלה, מסתכלת עלינו כל הזמן במבט המבוהל הזה, מחפשת קשר עין.
אהבתי אותה, אבל לא ידעתי איך.
אני מתיישבת בעייפות במיטה. הם באו לנחם, אבל אני, אין לי נחמה, אני. כל מה שאני רוצה זה לאמא שלי. במקום זה אני הולכת לחדר האמבטיה ושוטפת את הפנים. שפופרת מעוכה, אבל מקופלת בקפידה, של קרם ידיים "פנג'ל", אצטון ולק שקוף לציפורניים, קצף אמבטיה "בת אורן" ובקבוק בושם ישן, מצהיב, של "צ'רלי". מדף התמרוקים של אמא שלי. אני הולכת למטבח להכין לי קפה. מהמקרר מביטה בי תבנית עוגת יום השישי שלה, חצי אכולה, ועוף.
איזה ירושה להשאיר לבאים אחרייך. קרם פנג'ל, תבנית עוגה, עוף ומשקפי ראייה משומשים.
פרמדיק בחלוק לבן כיוון אותי לחדר השינה. חדר השינה שלה, מה שהיה לפני אולי מיליון שנה חדר הילדים הפרהיסטורי שלי. הם ביקשו שמיכה לכסות אותה, אבל אבא לא ידע איפה השמיכות מונחות. הם הסירו ציפה מהשמיכה, ציפת קיץ. היא שכבה, עטופה. ליטפתי את השערות המלבינות שלה. רוח נובמבר נשבה בחלון. שמעתי אותה צוחקת אליי, יוצאת מהפטיו בחלוק הוורוד-סגול. פראית ופגיעה כמו שהייתי פעם, מזמן. "
(- גפי אמיר, "שתהיי לי בריאה". מתוך "ד"ש מנעורייך", הוצאת כתר)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
