רשימות של ספרנית דילטנטית

איאן מקיואן כתב ספר שמיועד ספק לנוער ספק למבוגרים, בשם "החולם בהקיץ". בשבילי, זה סיום הולם לקיץ שחון מבחינה ספרותית, שבו מה שהציל אותי (כרגיל) היו ספרי הנוער. לי נדמה שלמרות שהספר הזה מכוון לגילאי העשרה המוקדמים, מי שייהנו ממנו באמת הם המבוגרים. משום שיותר מכפי שהוא ספר לילדים, זה ספר למבוגרים על הדרך שבה הילדים רואים את עולם המבוגרים. ולא סתם ילדים, אלא הילדים שהם עצמם היו פעם, מזמן.

החולם בהקיץ הוא פיטר פורצ'ן בן העשר, שהנטייה שלו לחיות פחות או יותר בתוך הראש שלו מזכירה קצת גיבור ספרותי אחר, כריסטופר בון. בשבעת פרקי הספר פיטר עובר – או מדמיין – שורת הרפתקאות הנעות על הגבול שבין מציאות לפנטזיה. אני חושבת שלא במקרה מקיואן בחר גיבור בגיל הזה. הגיל הזה הוא השלב ההתחלתי של תהליך ההתבגרות, וכל מי שזוכר משהו מגיל ההתבגרות, במיוחד מהשלבים הראשונים שלו, יודע שיש בו הרבה מאוד מתח, אימה ומסתורין. שניים מהפרקים אכן נקראים כסיפורי אימה: הפרק שבו הבובה הרעה קמה לתחיה ויוצאת לנקום בפיטר, והפרק שבו כתוצאה מלחש-קסמים של אחותו הוא מחליף זהות עם בן-דודו התינוק. כידוע, למרות – ואולי דווקא בגלל – חזותם התמימה, הילדותית והמלאכית-כביכול של תינוקות ובובות, לא מעט יוצרים של סרטי אימה עמדו על הפוטנציאל המאיים הגלום בהם.

יש גם פרק מצחיק מאוד בדמות משחת פלאים שפיטר מגלה שיכולה להעלים את הוריו. אני חושבת שכל ילד מדמיין אפשרות שההורים שלו ייעלמו – כלומר ימותו – והוא יישאר לבד. זו פנטזיה מפחידה כשם שהיא מסעירה. אבל שני הפרקים הטובים ביותר בספר הם, לטעמי, "החתול", שבו פיטר מתמודד לראשונה בחייו עם אובדן – במקרה הזה גסיסתו ומותו של חתול הבית האהוב; ו"המבוגר", הפרק הסוגר את הספר, שבו פיטר כבר בן 12 וחווה בפעם הראשונה את התחושה של התאהבות. בתחילת הפרק נקודת המבט שלו היא עדיין של ילד – עולם המבוגרים נראה לו לא מובן, טיפשי ונחות בהשוואה לעולם הקסום של הילדות:

"רק בחופשת הקיץ בקורנוול, בהיותו בן שתים-עשרה, התחיל פיטר להיווכח כמה גדול ההבדל בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. אמנם לא יכולת לומר ממש שההורים לא נהנו אף פעם. הם היו שוחים – אבל אף פעם לא יותר מעשרים דקות. הם אהבו לשחק כדורעף, אבל לא יותר מחצי שעה. לפעמים השתכנעו לשחק מחבואים או לבנות ארמון חול ענקי, אבל אלה היו מקרים מיוחדים. עובדה היא שכל המבוגרים, אם נתנו להם רבע הזדמנות, בחרו לשקוע על החוף באחת משלוש פעילויות: לשבת במעגל ולשוחח, לקרוא עיתונים וספרים, או לנמנם. הפעילות הגופנית היחידה שלהם (אם אפשר לכנות זאת כך) היתה טיולים ארוכים ומשעממים, וגם הם לא היו אלא תירוץ לעוד דיבורים.

פיטר שם לב שרוב המבוגרים לא יכולים להתחיל את היום בשמחה אלא אחרי שהם יוצאים להביא את העיתון. אחרים לא יכולים להסתדר בלי קפה. אחרים לא יכולים לעבור את היום בלי סיגריות. כמה מהם לא יכולים לקרוא עיתון בלי לשתות קפה וגם לעשן סיגריה. או עניין העבודה, למשל. שני הוריו של פיטר עובדים מחוץ לבית, ובכל בוקר תמיד יש מישהו שמתרוצץ מבוהל סביב השולחן ומחפש איזה נייר שהלך לאיבוד, או יומן פגישות, או נעל, וככל שעוברות הדקות כן גוברים הבלבול והדחיפות. כולם מתרוצצים הלוך ושוב ומתנגשים זה בזה, ותמיד יש מישהו שממלמל, אני מאחר, אני מאחר. זאת הפעם השלישית השבוע!

פיטר הוסיף לעמוד בגבו אל הים, הגלים מלחכים את רגליו היחפות. פתאום קלט משהו ברור ונורא מאוד: יום אחד יעזוב את קבוצת הילדים המשתוללת על החוף ויצטרף אל הקבוצה היושבת ומשוחחת. הוא התקשה להאמין בכך, אבל ידע שזאת האמת. וידע שאז יהיו חשובים לו דברים אחרים. עבודה, כסף ומיסים, פנקסי צ'קים, מפתחות וקפה. וגם לשוחח ולשבת, בלי סוף לשבת ולשוחח."

(- איאן מקיואן, "החולם בהקיץ". תרגום שולי נוסבאום, הוצאת עם עובד)

אבל כשפיטר מתאהב בגוונדולין בת ה-19, הוא קם בוקר אחד ומגלה שכמו ב"גלגול" של קפקא הוא עבר בלילה מטמורפוזה: הגוף שלו נעשה פתאום מבוגר. הגוף המבוגר הזה מאפשר לו לפנטז על גוונדולין, וזו כבר פנטזיה אירוטית שסוגרת מאחוריו את עולם הפנטזיות של הילדות. בתוך כך הוא מגלה שאולי לא הכל כל-כך רע בלהיות מבוגר. שיש משהו שהוא פיצוי על כל האפרוריות והסתמיות של עולם המבוגרים. בכך פיטר עושה את הצעד הראשון בתהליך הארוך מאוד של ההתבגרות.

"פיטר הפך את פניו והביט אל המבוגרים עוד פעם אחת. בצל השמשיה הם רכנו זה כלפי זה ושוחחו. עכשיו ראה אותם באור שונה. יש דברים שהם יודעים ואוהבים והוא רק מתחיל לגלות אותם. כמו לגלות צורות בערפל.

הוא הפך את פניו אל האוקיינוס. האוקיינוס הנוצץ עד לאופק רחב הידיים. הוא השתרע לפניו אדיר ולא נודע. זה אחר זה באו הגלים ונשברו על החוף ונראו לפיטר כמו כל הרעיונות והפנטזיות שעוד נכונו לו בחיים. כי שום דבר לא יכול לעמוד מלכת. לא בני האדם, לא המים ולא הזמן."

* * *

מי שאחראי לעטיפה היפה של הספר, כמו גם לאיורים שבתוכו, הוא אנתוני בראון. אנתוני בראון הוא לא רק מאייר מוכשר, אלא גם מחבר ספרי ילדים בעצמו. ארבעה מספריו תורגמו לעברית: "אבא שלי", "אמא שלי", "משחק הצורות" ו"גורילה". "גורילה" הוא הטוב ביותר בעיניי. מה שמעניין בהקשר המסוים הזה, הוא שגם הוא עוסק בפער הגדול והמתסכל שבין עולם הילדים לעולם המבוגרים. וגם הוא מציע נחמה גדולה מאוד בדמות כוחו העצום של עולם הדימיון.

"חנה אהבה גורילות. היא היתה קוראת ספרים על גורילות, מסתכלת על גורילות כשהיו בטלוויזיה, מציירת תמונות של גורילות. אבל אף פעם היא לא ראתה גורילה אמיתי.

לאבא שלה לא היה זמן לקחת אותה לראות גורילה בגן החיות. לא היה לו זמן לשום דבר. כל בוקר הוא היה הולך לעבודה לפני שחנה הלכה לבית הספר, ובערב הוא היה עובד בבית.

כשחנה היתה שואלת אותו משהו, הוא היה אומר: "לא עכשיו. אני עסוק. אולי מחר." אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק. "לא עכשיו. אולי בסוף השבוע." כך הוא היה אומר.

אבל בסוף השבוע הוא היה תמיד יותר מדי עייף. אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד."

(- אנתוני בראון, "גורילה". תרגום יהודה מלצר, הוצאת מודן)

הדברים מתחילים להשתנות כשחנה מקבלת במתנה מאביה בובת גורילה ליום הולדתה.