רשימות של ספרנית דילטנטית

גם מייקל שייבון כתב ספר שלא ברור מי קהל היעד שלו – בני נוער או מבוגרים. "הפתרון הסופי" הוא סיפור קצר, שבמובנים רבים הוא כמו האי.פי או הבי-סייד שיצא אחרי "ההרפתקאות המדהימות של קאוולייר וקליי" ובשולי הצלחתו. אם "קאווליר וקליי" היה מחווה לתולדות הקומיקס האמריקאי ותור הזהב של גיבורי-העל, הרי ש"הפתרון הסופי" הוא מחווה לגדול הבלשים הספרותיים של כל הזמנים: שרלוק הולמס, ויוצרו, ארתור קונן דויל.

כפי שמעריצי קונן דויל יודעים, לאחר פרישתו עקר שרלוק הולמס מלונדון לססקס, ובילה את שארית ימיו בגידול דבורים בכפר. "הפתרון הסופי" מתרחש ביולי 1944, כך ששרלוק הוא כבר קשיש חולה בן 89. התאריך הזה משמעותי לסיפור גם מבחינה היסטורית, ואליו מרמז השם "הפתרון הסופי". אל בית הכומר הכפרי נאסף ילד בן תשע, יתום יהודי מגרמניה ששמו לינוס שטיינמן (חדי-עין יזהו מייד את השם לינוס עם הילדון עם השמיכה הנשרך תמיד בעקבות צ'רלי בראון, סנופי ולוסי המרשעת ב-Peanuts – הקומיק-סטריפ הידוע של צ'ארלס שולץ, שאפשר לסמוך על שייבון שהוא מכיר מקרוב). לינוס אינו נפרד אף לרגע מהתוכי שלו, משום שהוא היצור החי הקרוב ביותר שנותר לו בעולם. הוא אינו מוציא מילה אחת מהפה, אבל התוכי, לעומתו, לא מפסיק לדקלם סדרות של מספרים. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמדובר ככל הנראה בצופן. כך שאחרי הילד והתוכי יוצאים למירוץ נגד הזמן סוכני מודיעין בריטיים המנסים לפצח את הקוד הסודי, ומרגלים גרמניים שמבקשים לשים יד על התוכי ולהשתיקו.

כשרצח מתרחש בבית הכומר והתוכי נחטף, פונה המשטרה המקומית לעזרתו של הבלש האגדי. מה שמעניין הוא שלכל אורך הסיפור שייבון אינו נוקב אף לא פעם אחת בשמו המפורש של הבלש. הוא מתייחס אליו אך ורק כאל "הזקן". הוא כמובן שותל אינספור רמזים וציטוטים הלקוחים מכמה מהפרשיות המפורסמות ביותר של שרלוק הולמס, ובכך הופך את הקוראים עצמם לבלשים – בלשים ספרותיים. כמו השוטרים, גם הקוראים "שמעו את הסיפורים והאגדות, שמעו על האינדוקציות הנחשוניות המופלגות של הזקן בפסגת תהילתו, רוצחים שזהותם הוסקה מאפר של סיגר, גנבי סוסים – מאי-נביחה של כלב שמירה. הוא צבר את הונו ואת המוניטין שלו הודות לחילוץ שורה ארוכה ומבריקה של היסקים מצירופים בלתי-סבירים של עובדות."

האיש הזקן נעתר לבקשת המשטרה, אך רק משום שמצוקתו של הילד האילם נוגעת ללבו. "אעזור לכם למצוא את התוכי של הילד" – הוא זקף אצבע ארוכה, מתרה. בעמל רב התרומם על רגליו, כשהוא נתמך בכבדות על מקלו השחור המצולק. "אם ניתקל בדרך ברוצחו של מר שיין, זה יהיה רווח נקי שלכם". וכך יוצא שרלוק הולמס לפתור את התעלומה האחרונה בחייו (וזו המשמעות השנייה של השם "הפתרון הסופי"), כשהוא חמוש במעיל משובץ וזכוכית מגדלת ישנה "עשויה ארד ושריון צב, וסביב מסגרתה הקדשה לבבית מידיד הנפש היחיד שהיה לו בחייו." תעלומת התוכי החטוף מחזירה אותו גם ללונדון, אחרי שנים רבות שלא ביקר בה.

"אחרי היעדרותו הממושכת מן העיר שפעם חלש עליה בדרכו השקטה, דומה כי ציפה שבדומה לעולם כשאנו נפרדים ממנו, אף העיר תחדל להשתנות, תחדל להתקיים איכשהו. אחרינו, הבליץ! והנה לא זו בלבד שהוא עומד פנים אל פנים נוכח הקיום הנמשך של העיר, אלא – בין העיים המעשנים של לבנים ושמשות מנופצות – נוכח כוח ההתרחבות הבלתי-אנושי, הבלתי-מרוסן שלה.

מה שהמם אותו במיוחד, היתה האמריקניות המפתיעה של לונדון: טייסים ומלחים, קצינים ורגלים אמריקנים, כלי רכב צבאיים אמריקניים ברחובות, סרטים אמריקניים בקולנוע ואווירת שחצנות צעקנית הוללת, ריח מי-שיער וקקפוניה של הברות מעוותות שהיה מוכן להודות שאינן אלא פרי דמיונו, אך בכל-זאת הפיחו בעיר רוח חיים בדרך שהיתה בעיניו מזעזעת ומושכת בעת ובעונה אחת, אווירה של רוח טובה ברוטלית ופרועה, כאילו עצם הפלישה לאירופה, המתנהלת עכשיו בשלבים עקובים מדם בצפון צרפת, אינה אלא התפרצות בלתי-נמנעת עקב הצטברות עגת ג'אז ודחף שאין לרסנו לצאת בריקוד סטפס."

(- מייקל שייבון, "פתרון סופי, או: תעלומת התוכי החטוף". תרגום אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד)

לא יותר מ- 138 עמודים מונה הספר הקטן הזה. צנום למדי, בוודאי בהשוואה ל-711 העמודים של "קאווליר וקליי". עדיין, מדובר בספר מהנה מאוד. שייבון, אחרי הכל, יודע לכתוב. נהדר גם שהוצאת "עם עובד" שמרה על האיורים המקוריים של ג'יי ראיין, מאייר מוכשר מאוד שמעצב בדרך כלל פוסטרים להופעות של להקות.