רשימות של ספרנית דילטנטית

משלושת ספריו של מייקל שייבון שתורגמו לעברית, החביב עליי ביותר הוא "וונדר בויז", או "נערי הפלא", כפי שהוא קרוי בעיבוד המוצלח שלו גם לסרט. זהו סיפורו של גריידי טריפ, סופר רודף נשים ומרצה באוניברסיטה, נשוי בפעם השלישית ומנהל מזה חמש שנים רומן עם נשיאת הקולג' ואשתו של דיקאן הפקולטה שלו, תקוע במחסום כתיבה שאינו מאפשר לו לסיים את האפוס בן 2611 העמודים שלו, ונרדף משום כך על-ידי הסוכן הספרותי ההומוסקסואל שלו. בשביל הפרוטוקול אני אמורה להגיד שאני אוהבת את הסיפור בגלל הסאטירה שלו על העולם האקדמי ובגלל מה שיש לשייבון להגיד על הספרות והכתיבה. האמת היא שאני אוהבת אותו מסיבה הרבה יותר פשוטה ואגואיסטית: מה שאני אוהבת בספר הזה היא העובדה ששרה גאסקל, אהובתו של גריידי, היא אישה בת 46, והוא מעדיף אותה על פני כל הסטודנטיות בנות ה-20 שמנסות לחזר אחריו.

טוב, זה לגמרי ברור ומובן. הדמויות שאנחנו אוהבים בספרים שאנחנו קוראים הן לעיתים קרובות השתקפות של הדרך שבה אנחנו אוהבים, או לכל הפחות רוצים, לראות את עצמנו. צריך להיות עיוור, חירש וטיפש כדי לא להבין למה אני אוהבת כל-כך את דמותה של שרה כפי שהיא מצטיירת בקטע הבא. בעיניי זה גם אחד מקטעי האהבה היפים ביותר שגבר כתב אי פעם לאישה – אישה אמיתית, בשלה, ארצית.

"התכוונתי להתחיל עם שרה גאסקל ברגע שראיתי אותה, להתחיל עם אצבעותיה המיומנות, עם גודל המבנה ההנדסי של מסרקות וסיכות שמנע משערה האדמדם ליפול עד מותניה, עם מילותיה, ששטפו בעיקולים בלתי ניתנים לניווט בין הגדות המנוגדות של רוך ואירוניה, עם עשן הסיגריות האינסופיות שלה. שרה לא היתה יפה כמו אמילי, והיא לא ניחנה כלל בעצמותיה העדינות של אמילי או בחן המבויש שלה. היא היתה אישה גדולה – גבוהה וגדולת חזה, עם אחוריים גדולים – וכמו רוב הג'ינג'יות, היופי שניחנה בו היה הפכפך ומוזר. לחייה ומצחה היו זרועים נמשים, ואפה, למרות שהיה חמוד וסולד מהצד, נטה להיראות בולבוסי במבט מקדימה. בגיל שתים-עשרה היא כבר הגיעה לגובהה ולממדי גופה הנוכחיים, ואני מאמין שכתוצאה מהטראומה הזו – ומדרישות מעמדה המקצועי – המלתחה היומיומית שלה היתה מורכבת כמעט לגמרי מגרביונים מחטבים, חולצות כותנה לבנות פשוטות וחליפות טוויד חסרות צורה שהקיפו את כל קשת הצבעים שבין דייסה לעפר. היא כלאה את שערה המפואר בפיגומי סיכות, ומלבד טבעת הנישואים שלה, התכשיטים היחידים שענדה היו זוג משקפי קריאה שהיו קשורים בשרוך לצווארה. הפשטתה היוותה אקט חסר מעצורים, מעין השחתה, כמו שיחרור גן חיות שלם או פיצוץ סכר.

שרה יכלה לקרוא כל מה שנתתי לה – ג'ין ריס, ג'ין שפרד, ז'אן ז'נה – בקצב קבוע של שישים וחמישה עמודים בשעה, בקדרות ובשקדנות וללא הנאה נראית לעין. היא קראה מיד כשהתעוררה, ישובה על האסלה, שרועה על המושב האחורי של מכונית. כשהלכה לסרט לקחה איתה ספר, לקרוא לפני תחילת ההקרנה, ולא היה זה יוצא דופן למצוא אותה עומדת לפני המיקרוגל, ספר ביד אחת ומזלג בשניה, מחממת ספל מרק איטריות וקוראת. אם לא היה שום דבר אחר היא היתה בולעת את כל המגזינים והעיתונים שבבית – קריאה, בשבילה, היתה סוג של פירומניה – וכשאלה נגמרו היתה שולחת יד אל עלוני הביטוח, חוברות המלונות ותעודות האחריות של מוצרי החשמל, חוזרי פירסום, רשימת קופונים. פעם היה לי העונג לחזות בשרה בעת שסיימה רומן של סי.פי. סנואו באמצע אחת מהאמבטיות הארוכות שעשתה לתועלת גבה הדואב, כך שלא נותרה לה ברירה אלא לקרוא נואשות את התווית של בקבוק מי פה. היא אפילו קראה את הספר הראשון שלי, הרבה לפני שפגשה אותי, ואהבתי לחשוב שהיא הקוראת הטובה ביותר שאי-פעם היתה לי. לכל סופר יש קורא אידיאלי, חשבתי. התמזל מזלי שזו שלי רצתה לשכב איתי."

(- מייקל שייבון, "וונדר בויז". תרגום עופר שור, הוצאת בבל)

אני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לאחל שנה טובה – לעצמי, ולאנשים שאני אוהבת שאוהבים ספרים. כי באמת, הרבה פעמים אני חושבת, כל עוד יש לי ספרים לקרוא, כמה גרוע כבר יכול להיות?