רשימות של ספרנית דילטנטית

למרות שקראתי אותו כבר בקיץ, "אמונה עיוורת" של אבי גרפינקל הוא ספר "סתווי". הוא מאופק, מינורי, מלנכולי וכתוב בצורה מדוייקת ומדודה. כל התכונות הללו הופכות אותו לספר טוב מאוד. התכונות הללו בולטות פי כמה לאור העובדה שבמרכזו עומד קשר מהוסס בין יוני, סטודנט לספרות חילוני, ורחל, צעירה חרדית ממאה שערים. הדבר האחרון שנושא כזה זקוק לו הוא כתיבה בוטה וצעקנית. וזה מעניין, מפני שאבי גרפינקל הוא עיתונאי, אבל הכתיבה שלו ב"אמונה עיוורת" היא ההיפך הגמור מכתיבה עיתונאית: אין בה שום דבר שחור-לבן, אלא רק הרבה גוונים רכים ויפים של אפור.

קצת בדומה ל"דמי מפתח" של יהלי סובול, האהבה הראשונה והעיקרית בספר הזה היא האהבה לספרים. הקשר הראשון שנוצר בין יוני ורחל הוא קשר טלפוני, לאחר שרחל משיבה ליוני ספר שאיבד. רחל בת ה-18 נמצאת לפני שידוך ואסור לה להיראות בחברת גבר זר, לא כל שכן גבר חילוני. מאחר שהם אינם יכולים להיפגש, הם מחליפים ביניהם ספרים ואחר כך משוחחים עליהם בטלפון. תא טלפון נטוש הופך לספריה הפרטית שלהם, ושני הספרים הראשונים שיוני נותן לרחל לקרוא הם "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול ו"התפסן בשדה השיפון" של ג'יי.די. סאלינג'ר.

"מדי פעם תחבה רחל לבין דפי הספר שהחזירה לי פתק קצר, שלוש-ארבע מילים בכתב ידה. על "נער קריאה" של ברנרד שלינק, למשל, כתבה "כתב הגנה מקומם"; על "המועמד" – "מגדל באוויר"; על "ייסורי ורתר הצעיר" – "בכייני", על מולייר "לא מצחיק". היא היתה משוחררת מהדעות המקובלות, לא היססה להתווכח איתי, ולומר, למשל, ש"תמול שלשום" הוא דווקא ספר אופטימי. ניסיתי לשכנע אותה שההיפך הוא הנכון, אבל היא לא זזה מדעתה. זה מצא חן בעיניי.

עם הזמן חדלתי להגביל את עצמי לספרים שנמנעו משפה גסה או תיאורים מיניים, אך נזהרתי שלא לעבור את הגבול. בנקודת הזמן שבה החלטתי לנסות לפגוש אותה, כבר הגענו למדאם בובארי."

בעוד שיוני פותח בפני רחל פתח אל העולם התרבותי החילוני, רחל היא זו שבעקיפין, ודווקא בשל הקשר המוגבל ביניהם, עוזרת ליוני להיפתח לאט-לאט אל העולם. בתקופה שבה מתקיים הקשר ביניהם יוני נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן של אביו ועם אהבה מוחמצת מעברו שצצה שוב בחייו. בנקודה הזו שבה יוני מהסס בין שתי הנשים הצעירות שאליהן הוא נמשך, בנקודה שבה הוא מבולבל ונבוך לנוכח הדבר הזה הקרוי חיים, בנקודה שבה הוא מתגורר במעונות הסטודנטים עם שותף לחדר שמגדל חתול – בכל הנקודות הללו הזכיר לי "אמונה עיוורת" את "יער נורבגי" של הרוקי מורקאמי. זו מחמאה גדולה מאוד.

(ואם להידרש להקבלה שלישית ואחרונה, הרי שבאהבתו המצחיקה של יוני להפועל חולון בכדורסל, הזכיר לי ספרו של גרפינקל את "ימי הפופ" של עמיחי שלו)

גיבורת המשנה בסיפור הזה היא ירושלים. זו ירושלים של דירות סטודנטים ברחביה, של הקמפוס בהר הצופים, של מרכז העיר והמושבה הגרמנית, ושל מאה שערים, שבניגוד לתפיסה המקובלת, ועם כל עליבותה והתפוררותה, הופכת למקום מופלא וקסום אצל גרפינקל, כמעט כמו חו"ל. ונחמד לפגוש פתאום את הבית בתוך סיפור של מישהו אחר:

"בתקופה הזו הקדימו בתי האבן של רחביה להתעטף בחשכה. רחביה, זרועה חנויות מכולת ביתיות מחוממות בתנורי חשמל, נהפכה לי שוב לבית. שמות רחובותיה, הלקוחים כולם מימי הביניים, הוסיפו על קסמה. אותו קסם בלט במיוחד בימי החורף, עת זרמו הגשמים כנחל במורד רחוב עזה, חולפים על פני בתי הקפה בדרכם לעמק המצלבה. מדי ערב, בערך בשש, נהג אחד השכנים לנגן בפסנתר. תמיד אותו קטע של כעשרים דקות, איטי, אך לא מהורהר ולא נוגה, שבוצע במונוטוניות מכוונת. רחש העלים המתנועעים ברוח ליווה את הצלילים כמו בתקליט ישן. האוויר, רווי וטהור, היה מלא בריחם של הברושים והאורנים."

אבל עיקר כוחו של גרפינקל בתיאור המורכב והלא צפוי של כל מה שקשור בעולם החרדי. כמו למשל בפגישת השידוך של רחל:

"אימה סידרה לה פגישה נוספת, שהיתה שונה מהאחרות. מאיר, האברך שאימה ביקשה שתכיר, נבדל מהמועמדים האחרים באופנים רבים. בניגוד אליהם, העז להתבונן בעיניה. מבטו, שהיה בו מן המחוצף, ריגש ודחה את רחל. מוזר היה בעיניה שהריגוש והרתיעה משתלבים זה בזה: מוחה ניסה להפריד בין השניים, אך נפשה היתה אחת.

פגישת השידוך התנהלה באור יום, כקודמותיה, על הספסל בגן הציבורי. מאיר הקפיד אמנם שלא לגעת בה, אך ישב כה סמוך אליה עד שיכלה להריח אותו ולחוש את הבל פיו על צווארה. היא לא העזה לסובב לעברו את ראשה, ותחת זאת שלחה את מבטה קדימה, אל הגן. מגופו של מאיר נדף ריח של ניקוטין, ובאמת בתוך זמן קצר הוציא סיגריה, בלי לבקש את רשותה, והתחיל לעשן. העשן שיצא מפיו עמד מעליהם כחופה.

כשגמר לעשן הוציא מכיסו שקית עם שזיפים. הפירות, אדומים כהים, נטפו מים ומשכו את מבטה של רחל. בלי לומר מילה נתן לה מאיר אחד מהם. הוא השהה את כף ידו בתוך ידה מעט יותר מהדרוש, אך לא נגע בה. מגעו של הפרי היה קריר ולח. כשסיימו לאכול עמד מאיר להדליק סיגריה נוספת, אך שינה את דעתו.

"אני מנסה לחסוך כסף להופעה של דוד שטרן," הסביר לה.

"מי זה דוד שטרן?"

"לא שמעת על דוד שטרן?"

"הוא אמור להיות מין סוג של אברהם פריד?"

"לא. אין מה להשוות. פריד מכוון למכנה המשותף הכי רחב, ואת התקליטים שלו משמיעים גם בבתי אבות. הוא עלה על נוסחה, וכבר שנים לא מתחדש. אצל שטרן, שדרך אגב הוא לא יותר צעיר ממנו, רק פחות מוכר, אתה אף פעם לא יודע למה לצפות."

"ושווה לך לעשן פחות בגללו?"

"במצבי הכלכלי, זה או סיגריות או מוזיקה."

סיגריות? מוזיקה? מתח מיני? מה, זה כמעט כמו דייט חילוני. ובעצם, למה שזה לא יהיה? או דוגמה נוספת שמבהירה מדוע דברים אינם תמיד כה ברורים כפי שהם נראים:

"מטבע הדברים התחלתי לעקוב עכשיו ביתר ערנות אחרי הדברים שכתבה אחותה של רחל בעיתונות. שרה, שחתמה על טוריה בשם שרי פרידמן, היתה אחת מכוהנות ה"אל תעצבנו לי את הדגדגן", סגנון שהתחיל לחדור אז לעיתונים מהאינטרנט ואיגד כמה כותבות צעירות תחת מכנה משותף של אסרטיביות, שנינות ופה מלוכלך. דיבורים בזכות מין לשמו, חוסר מחוייבות, שכנו שם לצד ביטויים וולגריים ותובנות פמיניסטיות. העניין הזה איפיין במיוחד את טוריה של שרה-שרי. היא אמנם לא הזכירה את העובדה שגדלה בבית חרדי, אך כתיבתה נטענה בזעם מיוחד בכל פעם שהזכירה את מה שכינתה "רוחות הרפאים של הדיכוי המיני, שממשיכות להרעיל אותנו ברגשי אשם ובושה."

רחל, שקראה את טוריה של אחותה בהיחבא, התייחסה אליהם בביטול.

"היא חושבת שבכל המעצורים והבעיות שלה אשם החינוך שהיא קיבלה. כאילו שמי שגדלה בתל אביב אין לה בעיות. מה, היא לא רואה איפה היא נמצאת?"

"היא כל הזמן כותבת שהיא נהנית מהחופש של תל אביב," אמרתי.

"היא לא כזאת חופשייה כמו שהיא מציגה את עצמה. עם כל הדיבורים שלה היא עדיין אוכלת רבנות."

"מה היא עושה?"

"אוכלת רק דברים בהכשר הרבנות."

"אה. ואת לא מאמינה לה שהיא כותבת שהיא מרגישה יותר חופשית?"

"זה לא שייך מה שהיא כותבת. אם מדברים על אוכל, אז בתל אביב אחותי צריכה לעשות דיאטה ולאכול משהו כמו שתי חסות ויוגורט ביום. היא כל הזמן מסתובבת מורעבת, אז איזה מין חופש זה?"

(- אבי גרפינקל, "אמונה עיוורת". הוצאת זמורה-ביתן)

כמו הסתיו, גם הספר הזה, אם כן, הוא על מעברים והתבגרות והשלמה. וגם על תקווה. כמו באמונה, כמו באהבה.