רשימות של ספרנית דילטנטית

אלמלא היתה קיימת באמת, אפשר היה בקלות לדמיין את אמילי דיקינסון כדמות מתוך אחד הרומנים של האחיות ברונטה. מתבודדת ומסתגרת בבית ילדותה, מסרבת לצאת אל העולם, נמנעת מלפגוש אנשים, כותבת שירה בעליית הגג, לובשת לבן בלבד, שולחת למקורביה אינספור מכתבים מלווים בעוגות וכיכרות לחם שאפתה או פרחים מגינתה, מנגנת בפסנתר באפלולית חדר ההסבה, מנהלת קשרים ענפים עם העולם דרך כתיבתה בלבד.

אמילי דיקינסון נולדה באמהרסט שבמסצ'וסטס ב-1830, ושם גם מתה ב-1886. תקופתה ידעה את הגל השני של ההתעוררות הדתית הפוריטנית (הראשונה היתה זו שהביאה לעולם את רדיפת המכשפות של המאה ה-17), אך למרות חינוכה הדתי לא היתה דיקינסון מאמינה אדוקה. היא זכתה לחינוך קלאסי משובח בקולג' של אמהרסט שסבה היה ממקימיו, ושנחשב עד היום לאחד הקולג'ים היוקרתיים ביותר בארצות הברית. היא מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה, ובגיל 31 פנתה אל תומס היגינסון, כותב מסות ועורך מפורסם באותה תקופה, והראתה לו כמה משיריה. משנענתה בעידוד מסוייג בלבד החליטה שלא לפרסמם, אך באותה נשימה כמעט החליטה לבחור בכתיבה כדרך חיים. עד סוף חייה כתבה למעלה מאלפיים שירים וכאלף מכתבים וטיוטות.

רק שבעה משיריה ראו אור בימי חייה. לאחר מותה מצאה אחותה הצעירה, לאווינה, תיבת עץ גדולה ובה עשרות "מחברות" עבודת יד קשורות בסרט. הצרורות הללו איגדו יחד שירים, מכתבים וטיוטות: חלקם כתובים בצורה מסודרת על גבי נייר מכתבים, וחלקם רשומים בצורת פתקים על גב קבלות, רשימות מצרכים, מתכונים לאפיית לחם וגזירים מכתבי עת. רק אחרי שכבר התחילו לשרוף כמה עשרות מהם, עלה בדעתם של בני משפחתה שאולי לעיזבון שהותירה אחריה "רוח הרפאים הביתית" יש ערך ספרותי כלשהו.  

זה מכתבי אל העולם                                              This is my letter to the world

שלא השיב לי אות –                                              That never wrote to me -

חדשות פשוטות של טבע –                                      The simple news that Nature told,

נהגות ברוך והוד.                                                   With tender majesty.

דברו מופקד ביד                                                    Her message is committed

שלא אוכל לראות –                                               To hands I cannot see -

למען שמו – אנשי ארצי –                                        For love of her - sweet countrymen -

שפטו אותי רכות.                                                   Judge tenderly of me!

(תרגום אליעזרה איג-זקוב. מתוך "אמילי דיקינסון: חיי ניצבו רובה טעון", הוצאת קשב לשירה)

לאחר מותה החלו להתפשט גם המיתוסים: שהיא הסתגרה בבית כתוצאה מתובענותו של אב עריץ, או אולי בשל התמוטטות נפשית, דיכאון ואימת קהל; שמכתביה הממוענים באופן אניגמטי ל"אדון" יועדו לכומר הנשוי צ'רלס וודסוורת', שבו התאהבה נואשות, או אולי לתומס היגינסון, ושמא לשופט אוטיס פיליפס לורד, שאליו נקשרה לאחר מות אביה; שבינה לבין סוזן הנטינגטון – מי שעוד לפני שנישאה לאחיה הגדול והפכה לגיסתה היתה במשך כל השנים הקוראת הראשונה שלה, העורכת והמבקרת שלה וידידתה הקרובה ביותר – התקיימו יחסים לסביים.

למעלה ממחצית שיריה נכתבו בין השנים 1861 ל-1865, אך למרות שהשנים הללו היו גם שנות מלחמת האזרחים, לאירועים העקובים מדם יש רק הד קלוש בשירתה. עם זאת, ניתן לומר שהמלחמה הציתה אצלה את הדחף לכתוב: המלחמה נתפסה בעיניה כאירוע שניפץ את כל הסדרים שעליהם התבסס עולמה. לכך יש להוסיף משברים בחייה הפרטים: התגובה המסוייגת של היגינסון, נישואי סוזן לאחיה, משבר האמונה הדתית שלה. בשנים 1862 – 1863 כתבה דיקינסון מדי יום. ממש כשם שהצטמצמה היא למרחב הביתי, כך הצטמצמו שיריה לגודל פתק – פתקים שניתן להטמין בכיס השמלה או הסינור. אלא שהצמצום הזה מתעתע: ככל שהשירה שלה דחוסה יותר כך היא טעונה יותר, ככל שהיא כבושה יותר כך היא סוערת יותר, ככל שהיא פוריטנית יותר כך היא אירוטית יותר, ככל שהיא קרובה יותר אל הטבע כך היא מטאפיזית יותר.

למרות שנהוג לשייכה למרחב הביתי, הנושאים בהם עוסקים שיריה – אף אחד מהם, אגב, אינו נושא כותרת – הם אוניברסליים: מוות. חיים. נצח. שיגעון. תשוקה. אהבה. כאב. פחד. הרס. היא אוכפת את המטפורות הביתיות, הקטנות, הפשוטות שלה על הסדר הקוסמי, הקיומי.

במבט לאחור, אפשר לראות שלמרות ההסתגרות שלה, דיקינסון חיה חיים מלאים. היא היתה מוקפת באנשים שאהבה – הוריה, אחותה, אחיה וגיסתה האהובה סוזן, אחיינים ודודנים. כלבה הנאמן קרלו שימש לה בן לווייה במשך 16 שנה. על אף הבדידות והעצב, נדמה שהיא חיבבה את החיים בבית. היא אהבה את האפייה והגינון, ומעל לכל – היתה לה כתיבתה. לא לגמרי בטוח שהיה לה צורך לממש את מערכות היחסים שניהלה בהתכתבות ענפה עם הגברים בחייה. כל מי שהתכתבה פעם התכתבות אינטלקטואלית, "אפלטונית", עם גבר, יודעת כמה אירוטיקה רוחשת מתחת לפני השטח. כי אין דבר יותר אירוטי מאהבה ותשוקה לא ממומשת.

לא ידעת שאתה

הכי מאושר כש

אני נמנעת ו

לא נענית – לא

ידעת ש

"לא" זו מילה הכי

פרועה שטבענו

בלשון? –

הרי ידעת, הלא אתה

הכל יודע –

(מכתב לאוטיס פיליפ לורד, כנראה 1878. תרגום לילך לחמן, מתוך "אמילי דיקינסון: אולי הלב", הוצאת רסלינג)

קשה מאוד לתרגם את דיקינסון. דווקא בשל הצמצום, השבירה והדחיסה שהיא נוקטת בהם כל מילה חשובה. וכשמוסיפים לכך עוד מגבלות של חריזה ומשקל, השפה הפרטית שלה ואנגלית של המאה ה-19, פיסוק אקסצנטרי עם הרבה מקפים וסימני קריאה – מרחב התמרון הוא כמעט בלתי-אפשרי. את אמילי דיקינסון, יותר מכל משורר אחר, צריך לקרוא במקור. בכל זאת, "אולי הלב", שיצא עכשיו בהוצאת רסלינג הוא ספר יפה ומומלץ מאוד: לצד תרגומי כמה משיריה ומכתביה, כתבה לילך לחמן את אחת המסות היפות ביותר שאני מכירה על חייה, דמותה ויצירתה של אמילי דיקינסון.

בוא לאט – העדן!                                                  Come slowly, Eden!

שפתיים עוד לא נוגעות –                                         Lips unused to thee -

ביישניות – תמצנה יסמיניך –                                     Bashful, sip thy jasmines -

כדבור מעולף –                                                     As the fainting bee

מתמהמה עד שפתה ייגע,                                       Reaching late his flower,

סביב חדריה יזמזם –                                             Round her chamber hums -

מונה את נקטריו –                                                 Counts his nectars – enters -

חודר – ולנטיפות לועה                                            And is lost in balms!

טורף.

(תרגום לילך לחמן)

לילות פרא – לילות פרא!                                         Wild nights! Wild nights!

אם איתך אשאר,                                                  Were I with thee,

יהיו לילות הפרא                                                    Wild nights should be

לנו לפאר!                                                           Our luxury!

שווא הרוחות –                                                     Futile the winds

ללב העוגן –                                                         To a heart in port -

מה לו מפות,                                                        Done with the compass,

מה לו מצפן.                                                         Done with the chart.

בעדן לחתור –                                                      Rowing in Eden!

הו, ים שכמותך!                                                    Ah! The sea!

לו רק אעגון הלילה –                                              Might I but moor

בך!                                                                   To-night in thee!

(תרגום אליעזרה איג-זקוב)

אולי ה

לב, אהוב

כאוב

ייפער לפרח ש

מברך בלי ש

נתבקש, ש

משמש ללא

קול

(תרגום לילך לחמן)

במקור זה פתק שנכתב לסוזן, באוקטובר 1883:

Perhaps the dear, grieved Heart would open to a flower, which blesses unrequested, and serves without a Sound

1 כוס קמח,

1/2 כוס חמאה,

1/2 כוס שמנת,

1 כף זנגוויל,

1 כפית סודה לשתייה,

קורטוב מלח

ערבלי עם דיבשה

רק משוררת יכולה לכתוב מתכון ללחם זנגוויל עם פסיק בסוף כל שורה, כך שהוא נקרא כמו שירה.

והנה כמה אחרונים, לא מתורגמים:

I hide myself within my flower,

That wearing on your breast,

You, unsuspecting, wear me too –

And angels know the rest.

I hide myself within my flower,

That, fading from your vase,

You, unsuspecting, feel for me

Almost a loneliness.

*

Each that we lose takes part of us;

A crescent still abides,

Which like the moon, some turbid night,

Is summoned by the tides.

*

A word is dead

When it is said,

Some say.

I say it just

Begins to live

That day.

*

We never know we go when we are going –

We jest and shut the door;

Fate following behind us bolts it,

And we accost no more.

*

זה כל אשר אביא היום –                                         It's all I have to bring to-day

זה ולבי בנוסף –                                                    This, and my heart beside -

זה, ולבי, ומלוא שדות –                                          This, and my heart, and all the fields

וכל כרי מרחב.                                                      And all the meadows wide.

*

אם לב יחיד אעצור משבר                                        If I can stop one heart from breaking

לא שווא חלפו ימיי                                                  I shall not live in vain;

אם על יחיד אקל הסבל                                           If I can ease one life the aching,

או אשכך דווי                                                        Or cool one pain

או דרור מעולף יחיד אשיב                                        Or help one fainting robin

לקן במו ידיי                                                          Unto his nest again,

לא שווא חלפו ימיי.                                                 I shall not live in vain.

(תרגום אליעזרה איג-זקוב)

את הדי שירתה אני מוצאת אצל רחל, לפעמים אצל לאה גולדברג, וגם, עד כמה שהדבר יישמע משונה, אצל ניק דרייק (שבכלל, היה בו משהו ויקטוריאני מאוד).