רשימות של ספרנית דילטנטית

נדמה לי ששני התרגומים לשיריה של אמילי דיקינסון משקפים שתי גישות לתרגום בכלל, ותרגום שירה בפרט. הגישה הראשונה היא הגישה הגורסת נאמנות גדולה ככל האפשר למקור, תוך הקפדה מקסימלית על חריזה, משקל וקצב (התרגום של אליעזרה איג-זקוב). הגישה השניה, החופשייה יותר, מבינה שנאמנות מלאה היא ממילא בלתי אפשרית, וכל עוד המשמעות ורוח הדברים נשמרת, ניתן גם לחרוג ממגבלות צורניות וסגנוניות, ובלבד שבסופו של דבר איכות השיר המתורגם לא תיפול מזו של השיר המקורי (התרגום של לילך לחמן).

בעיניי שני התרגומים טובים. אם יש לי העדפה מסוימת לתרגום של אליעזרה איג-זקוב, הדבר נובע מכך שיש בתרגום שלה, בשל ההקפדה על החריזה והעברית הספרותית, משהו כמעט ארכאי, שמעביר שמץ מרוח המאה ה-19 של אמילי דיקינסון. עדיין, ההכרעה של לילך לחמן לטובת תרגום משוחרר יותר, איננה בלתי לגיטימית. היא מוצדקת לא רק מרוח הפוסט-מודרניזם של תחילת המאה ה-21 שבתוכו היא פועלת, אלא גם מתוך גישה שבדרכה שלה נאמנה גם ל"דיקנסוניות" של אמילי: אמילי היתה ממבשרי השירה האמריקאית המודרנית בין השאר משום "שבירת" הרצף או הזרימה בשיר (אותם קווים מפרידים או מקפים באמצע או בסוף השורות). לחמן לקחה לעצמה חירות דומה בתרגום.

בדיוק השבוע כתב דרור בורשטיין את הדברים הבאים במוסף הספרים של "הארץ":

"רק תפיסה "טכנית" (כלומר שגויה) של מעשה התרגום יכולה לשמר את ההיררכיה בין יצירת מקור ויצירת תרגום. תרגום גדול הוא יצירה מקורית, שיש לה מקור אחר דומיננטי, כמערכת פלנטרית של שתי שמשות. וינפלד (מתרגם מילוש ופינק), שמעון זנדבנק (מתרגם צלאן ורילקה), נילי מירסקי (מתרגמת גוגול וטולסטוי), הלית ישורון (המתרגמת של פרוסט ובלנשו), אהרון שבתאי (מתרגם אייסכילוס וסופוקלס), אילנה המרמן (מתרגמת קאמי, קפקא וסלין), אם לציין רשימת בזק, הם יוצרים בעברית שחשיבות עבודתם, במיוחד בשנים הארוכות האחרונות של ספרות ישראלית מדורדרת, היא רבה לאין ערוך מחשיבות היצירה המקורית. זו אמת לא נעימה, אך יש לומר אותה. להוציא מקרים בודדים, בישראל של לפחות עשרים השנה האחרונות, המתרגמים הם הספרות."

על הרשימה של בורשטיין אני הייתי מוסיפה גם את וייכרט (שימבורסקה), רמי סערי (פסואה), טל ניצן (נרודה, ואייחו, מארקס), פטר קריקסנוב (בולגקוב, דוסטוייבסקי), ועדיין זו רשימה חלקית.

(ובהערת שוליים, יש משהו בתפיסה הפוסט-מודרניסטית שבורשטיין מבטא, שמזכיר את מושג הסימולקרה של בודריאר: העתק ללא מקור, או לפחות העתק המתפקד באופן עצמאי ומנותק מהמקור)