רשימות של ספרנית דילטנטית

לינזי היה בל-בוי במלון שבו התאכסנתי. נפגשנו לראשונה בבוקר היום השלישי שלי בסיאטל, במעלית. הוא היה גבוה עם עיניים כחולות שהסתתרו מתחת לגבות כהות וחיוך צחור. היה לו קוקו מצחיק שהעיד על כך שבשעות הפנאי יש לו מוהוק. הוא שאל מאיפה אני וכמה זמן אני אבקר בעיר. נפרדנו למטה והוא נופף לי לשלום, אבל אני מיהרתי לצאת כי העיר כבר חיכתה לי בחוץ. הפארקים והאגמים, חנויות הספרים והתקליטים, בתי הקפה, המזחים בנמל ואפילו השוק התיירותי הממוסחר, עם כל הדוכנים הצבעוניים של הדגים, הפרחים והפירות.

כשחזרתי בשעת אחר-צהריים מוקדמת הוא היה שם בלובי, מחייך. הוא רצה לדעת איך היה היום שלי. בתשובה דחפתי לו מתחת לאף פלייר שאספתי בדרך על הופעות של האפגן וויגז, Sky Cries Mary ו-Shudder to Think בברמרטון. שאלתי אותו איך מגיעים לשם. הוא הסתכל עליי בהפתעה וצימצם את עיניו. יכול להיות שאני אלך לזה אז תבואי איתי, הוא אמר. ואם אני אצטרך לעבוד, אני אבקש מהחברים שלי שייקחו אותך. כשהסתובבתי ללכת הוא אמר בשקט, אני מסיים את המשמרת שלי בעוד עשרים דקות, תרצי לבוא לאכול משהו? אני אראה לך את העיר.

הלכנו למקום שנקרא הקיקלופ, חוצים ברגל את הגשרים והמחלפים ומפלצות הבטון שמעל ומתחת ל-Alaskan Highway. בשעות אחר הצהריים הקיקלופ היה כמעט ריק. מלצר פאנקיסט עם כתובת קעקע של "יהוה" בעברית על הזרוע הביא לנו תפריטים. זי שאל לפשר הכתובת ורצה לדעת על מגידו. מה יש לך ממגידו, שאלתי, והוא סיפר שהוא בא ממשפחה בפטיסטית והגיע לסיאטל מממפיס. מגידו היא ארמגדון, ועל מלחמת גוג ומגוג הוא שמע לעיתים קרובות במהלך ילדותו בדרום העמוק. יותר מאוחר – הרבה יותר מאוחר – הוא דיבר על אביו שנטש את הבית כשהוא ואחיו הצעיר עוד היו ילדים קטנים, על אמו והתנאים הקשים שבהם גדל. על קרוב משפחה רחוק שניסה לגעת בו ואחר-כך באחיו. על הקשיים בבית הספר, העזיבה בגיל 17, והנדודים: קולורדו, קליפורניה, יוטה, סיאטל.

אני חושבת שישבנו שעתיים על ההמבורגרים שלנו ודיברנו. העיניים שלנו נפגשו ואחר כך הידיים שלנו נגעו ובסוף הוא התכופף אליי מעל הצלחות הריקות, החרדל והקטשופ והתנשקנו. יהוה חייך. זי שאל אם אני רוצה שנלך למלון והנהנתי והוא אמר שאני אלך והוא יבוא קצת אחריי.

הוא הגיע אחרי חצי שעה עם כמה בירות (בשבילו), ערימות של פנזינים ופליירים (בשבילי), וקונדומים (בשביל שנינו).

אחר-כך נרדמנו. כשפקחתי שוב עיניים, ראיתי דרך החרך שבין הוילונות שבחוץ כבר החשיך. זי קם והתחיל להתלבש. אני אוהבת את הקעקועים שלך, אמרתי. והוא אמר למה שלא תתלבשי ותבואי איתי אליי הביתה.

בחוץ התחיל לטפטף, ורצנו לתחנת האוטובוס כשראינו שקו 18 כבר מתקרב מעבר לפינה. נסענו לבלארד, שהיא שכונת פועלים מחוספסת אבל נעימה, שכמו רוב שכונותיה של סיאטל בנויה מבתים ויקטוריאניים ישנים. זי גר בבית אחד כזה, עם עוד שלושה שותפים. שניים מהם גם ניגנו איתו בלהקה. החדר שלו קידם את פניי בעירבוביה: גיטרה חשמלית לצד אלת בייסבול ליד המיטה, תמונות ומפרטים על כל סנטימטר פנוי של השולחן, נבוקוב, הנרי מילר וויליאם בלייק על הרצפה, והרבה דיסקים בכל פינה. חוץ מהחשודים הרגילים של הפאנק היו שם גם הנדריקס, ניל יאנג, לד זפלין. אתה מכיר את ההיסטוריה שלך, אמרתי. אני מהדרום, מותק, הוא גיחך. ובאמת, כשהיינו יוצאים לכל מיני ברים לשתות (הוא) ולשחק פול (הוא), הוא היה מפסיק מדי פעם והולך לשים כמה מטבעות בג'וקבוקס ובוחר תמיד שירים של הדורז או קרידנס קלירווטר לצד הסקס פיסטולז. אתה כזה רד-נק, הייתי נדה לו בראש, והוא היה מגחך וחוזר לשחק.

היו לנו שישה ימים ביחד. הוא עמד בהבטחתו להראות לי את העיר, למרות שמעולם לא הגענו בסוף להופעה ההיא. כשהוא עבד בלילה הוא היה מתחמק לחדר שלי בשמונה בבוקר עם סיום המשמרת שלו. כשהוא עבד בבקרים או אחר-הצהריים, הסתובבנו בשעות הפנויות שלו. נסענו ל-Gasworks Park וטיפסנו על גבעת העפיפונים עם שעון השמש בין הטורבינות המחלידות של מפעל הגז הישן, שם צילמו Mother Love Bone את הקליפ ל"סטארדוג צ'מפיון". ישבנו על הדשא שהיה זרוע חרציות צהובות ולבנות והבטנו במימי האגם המנצנצים ובתפאורה המרהיבה של העיר שנפרשה מהעבר השני. הלכנו בעשב הגבוה של Discovery Park עד שהגענו לקו המים מתחת למגדלור הישן, שם צולם "האנגר סטרייק" של Temple of the Dog, והוא הכריח אותי להוריד נעליים ולטבול את הרגליים במים הקפואים כדי שארגיש שהגעתי באמת עד קצה העולם. אחר כך הסתובבנו בחוף הנטוש ואספנו צדפים ואבנים מתוך סחף העצים שהים נשא.

לקחנו את המעבורת לביינברידג' איילנד, שם גדל ונקבר אנדי ווד. טיילנו באי ובדרך חזרה אל המעבורת התחיל לרדת גשם ונרטבנו לגמרי. בוססנו בבוץ של מגנוסון פארק עד שהגענו לפסל הסביבתי של דאגלאס הוליס הקרוי Sound Garden – צינורות גדולים וחלולים שנשמעים כמו פעמוני רוח ענקיים, שמהם לקחה הלהקה את שמה. רצינו להיכנס ל-Lake View Cemetery כדי להשתטח על קברם של ברוס וברנדון לי, אבל כבר היה סגור.

הלכנו לפארק Viretta הקטן שעל שפת אגם וושינגטון שבשוליו ניצב בית ישן עם חממה ועליית גג שבה התאבד איש אחד שאהבנו. בפארק הקטן היה ספסל שכולו חרוט בכתובות זיכרון ודביבון אחד טיפס על עץ. ירדנו אל האגם ומצאנו פיסת דשא יבשה בין כל הממטרות יחד עם כמה ברווזים ושחף אחד שחיפשו כנראה גם הם פיסת אדמה יבשה. ישבנו ושתקנו והסתכלנו על הגשר הצף ואחר כך על השמיים המאדימים ומחשיכים.

והיו ההופעות. מייק ג'ונסון בקרוקודיל, ה-Fastbacks בשואובוקס, מאדהאני על מזח בנמל בשעת שקיעה, ולהקות פאנק עלומות ב-Lake Union Pub – חור אפלולי ומצחין שהלהקה של זי ניגנה בו בקביעות, לדבריו. צריך היה להיזהר שלא לדרוך או להתיישב שם על מזרק משומש. זי מעולם לא היה סטרייט אדג'. הוא שתה הרבה ועישן לא מעט מריחואנה. אבל כשהוא היה פיכח, הוא היה בחור מבריק ומצחיק שכיף לדבר איתו על כל נושא שבעולם.

בבוקר הטיסה שלי חזרה הוא בא אליי לחדר ויצאנו לאכול ארוחת בוקר בקרוקודיל. שנינו היינו עגמומיים. לזי היו עיניים טרוטות מהעבודה במשמרת לילה והוא שיחק באוכל שלפניו חסר תיאבון. לי התחיל להזדחל כאב ראש מאחורי הרקות. אמרנו אחד לשני שזאת היתה חופשה נפלאה אבל זה בדיוק מה שזה היה, ואין סיכוי שיהיה לזה המשך כי הוא צעיר בן 24 ואני בת 33 ואם לילד ושנינו גרים בשני קצוות של העולם ושנשמור על זה כעל זיכרון מקסים וכדי לא לפגוע בקסם הזה לא נחליף כתובות וטלפונים. הסכמנו והנהנו ונפרדנו בחיבוק והוא הלך לתפוס את האוטובוס שלו כדי ללכת לישון ואני חזרתי למלון כדי לארוז ולהתחיל את המסע המפרך כל הדרך הביתה.

לא ידעתי שהגעגועים יפגישו אותנו שוב.