בחורפים הכי קל לי להתגעגע לסיאטל. לפעמים אני חושבת שאני נשארת בירושלים רק בגלל שבחורף היא כל-כך דומה וכל-כך מזכירה את העיר ההיא. ברגע שיורד גשם אני יכולה לעצום עיניים ובבת-אחת לחזור לשם: ריח הגשם, האדמה והאורנים, וגם משהו באור החורפי, בצורת העננים וברוח. היום אני יודעת שאפשר להתאהב בעיר בדיוק כמו שמתאהבים בגבר או אישה. לכל אחד יש את העיר "שלו" בעולם (גם אם הוא לא גר בה). זו שמשקפת את הטמפרמנט והמנטליות שלו, את הדברים שהוא אוהב ושומר. כל מדריך טיולים מזכיר את המשולש פיוניר סקוור – פייק פלייס מרקט – סיאטל סנטר. כרגיל, המקומות המעניינים באמת נמצאים מעבר להם.
בכל עיר אמריקאית מסדר גודל בינוני ומעלה, יש לפחות שכונה אלטרנטיבית אחת. שתי השכונות האלטרנטיביות של סיאטל הן קפיטול היל ופרימונט. בקפיטול היל מתרכזת הסצינה ההומוסקסואלית של העיר, ולצידה ניתן למצוא את המינון הרגיל של גיקים ופריקים, פאנקיסטים וסתם סטודנטים. הרחוב הראשי של קפיטול היל הוא ברודוויי, ויש בו חנויות ספרים ותקליטים, חנויות בגדים יד שנייה, בתי קפה וברים. ככל שמצפינים עם ברודוויי הולכת השכונה ונעשית יותר אמידה. כדאי להצפין עד Volunteer Park, לא רק בגלל המוזיאון היפני והחממה הטרופית, אלא משום שמראש מגדל המים בפארק נשקף נוף של העיר והמפרץ. התצפית הזאת היא בחינם, בניגוד לכסף שצריך לשלם כדי לעלות לתצפית במחט החלל (ואז לסבול גם מוזיקת מעליות ברקע).
פרימונט היא מקום מושבם של אמנים, אנרכיסטים, אינטלקטואלים, אקולוגים, היפסטרים, היפים ושאר פליטי סיקסטיז (גם אם הם נולדו בשנות השמונים). הקהילה הבוהמית-ליברלית הזאת, שמכנה את עצמה בגאווה Center of the Universe או הרפובליקה של פרימונט, שוכנת על גדות Lake Union. אני לא מכירה עוד הרבה שכונות באמריקה שבמרכזן ניצב פסל בגובה ארבעה מטרים של לנין (מה שמסביר, למי שעוד לא הבין, למה ההתקוממות העממית נגד שלטון התאגידים יצאה לראשונה מסיאטל). בפרימונט מאמינים שאמנות צריכה להיות נגישה לכולם, ולכן היא מוצבת ברחוב בחינם. בין כל חנויות הענתיקות והשטויות במרכז פרימונט ניצב פסל אלומיניום שיצר ריצ'רד באייר, של חמישה אנשים, תינוק וכלב הממתינים לתחבורה הציבורית. Waiting for the Inter-Urban הוא פסל אינטראקטיבי, משום שהאנשים (האמיתיים) תמיד דואגים להלביש את אנשי האלומיניום בבגדים צבעוניים. לא רחוק משם, הפך האדריכל ריצ'רד האג צנרת גז חלודה ומתפוררת לפארק ירוק ב- Gasworks Park. קצת יותר הלאה, מתחת לגשר אורורה, שוכן טרול שמועך בידו האימתנית חיפושית פולקסווגן ישנה אמיתית. ובגשר פרימונט, שנבנה כבר ב-1917 כגשר נפתח המאפשר למפרשיות עם תרנים גבוהים במיוחד לעבור בתעלה המחברת את לייק יוניון עם אליוט ביי, ניצבת רפונזל, מפוסלת בניאון כששערה הארוך משתלשל למטה.
בין כל אלה נחבאים גם מגרשי ג'אנק וגרוטאות, ובימי ראשון לא גשומים נערך בפרימונט שוק קטן (נדמה לי שבשבתות יש אחד כזה גם בקפיטול היל).
חובבי מוזיקה ומיטיבי לכת יכולים לעשות ברגל את הדרך מפרימונט לבלארד, ולפגוש בדרך את הבנין המשולש הניצב ברחוב Leary מספר 4230: הוא שימש בעבר כסטודיו Reciprocal ההיסטורי של ג'ק אנדינו.
למרגלות מחט החלל ניצב מוזיאון Experience Music Project (EMP) שאת הכסף להקמתו תרם פול אלן, שותפו לשעבר של ביל גייטס במיקרוסופט. המבנה עצמו דומה יותר לפסל סביבתי מאשר לבניין, והוא פרי יצירתו של האדריכל פרנק גרי. יש שם תצוגות קבע כמו זאת של תולדות ההארדקור האמריקאי, או תולדות המוזיקה של האיזור מימי הסוניקס והריידרז ועד נירוונה, לצד פרוייקטים מתחלפים. ריבוי הפריטים והדרך שבה הם מוצגים מעידים על כך שאלן לא חסך בכסף ובאמצעים: סרטים תיעודיים, סרטי הקלטה, פוסטרים, פליירים, גיטרות, מגברים וכדומה. אני אישית הייתי שודדת משם את הז'קט הצבאי הישן והמתפורר של ג'ף נלסון ואת מכנסי הקטיפה המתרחבות בצבע טורקיז של הנדריקס. כמובן שגם הייתי לובשת אותם ביחד.
לא רחוק מה-EMP, בשדרה הרביעית, נמצא חלון הראווה של סאב-פופ. לסאב-פופ כבר אין חנות שפתוחה לקהל הרחב, אבל חלון הראווה שלה הוא שיעור בהיסטוריה של המוזיקה בכלל ושל הלייבל בפרט. הרבה וינילים צבעוניים שאפשר למות בשבילם ותצלומים בשחור-לבן של צ'רלס פיטרסון שמעלים דמעה נוגה בקצה העין.
ובצד השני של הדאונטאון, בשדרה הרביעית בין הרחובות מדיסון וספרינג, ניצבת הספריה העירונית שתיכנן אדריכל-על אחר, רם קולהאס. הייתי עוברת לעבוד שם כבר אתמול (אולי באמת אני אשלח קורות חיים).
האירוניה המתוקה היא שבעיר שנתנה לעולם את סטארבאקס (וגם את אמאזון.קום, בואינג וחברת המחשבים ההיא מרדמונד), אין שום צורך להסתפק באחד מבתי הקפה של הרשת. סיאטל היא העיר עם הריכוז הגבוה ביותר של בתי קפה קטנים ועצמאיים מקרב כל הערים בארצות הברית (נדמה לי שגם אחת הערים עם האחוז הגבוה ביותר של חנויות ספרים). לא רק זה, אלא שנדמה שכל בתי הקפה האלה מתחרים ביניהם למי יש דקורציה מקורית, פרועה ויצירתית יותר.
Belltown בחלק הצפוני של הדאונטאון (איזור הרחובות בל ובלאנשרד) היתה פעם אחד האיזורים המתפוררים והמוזנחים של סיאטל, מרכזם של ההומלסים, הג'אנקים, מלחים מזדמנים וזונות. בעשר השנים האחרונות עבר האיזור תנופת בינוי ופיתוח והיום יש בו גלריות, חנויות מעצבים, בוטיקים מיוחדים ומסעדות. לג'נטריפיקציה הזאת יש צד יפה מאוד בדמותם של בניינים היסטוריים יפהפיים שכבודם הוחזר להם, אבל את מחיר השיפוצים שילמו ההומלסים והג'אנקים שגורשו מהאיזור. האיזור הפך למושבת יאפים קצת סטרילית והקסם המחוספס והמפוקפק של העבר הלך לאיבוד. הצד המחוספס והאפלולי הזה היה חלק פחות ייצוגי, אבל לא פחות אמיתי, של סיאטל. ממנו, אחרי הכל, צמח הגראנג'.
עוד שכונות ראויות לציון: קווין אן, איזור האוניברסיטה, West Seattle והטיילת הישנה של Alki Beach, במיוחד בגשם ובמזג אוויר סוער. אפשר להאכיל את השחפים בפיש-אנד-צ'יפס אצל אייבר. שאר נקודות הציון המוזיקליות במסע הקסם המסתורי כבר נזכרו ברשימה הקודמת, וצריך גם להוסיף את קברו של ג'ימי הנדריקס ב-Greenwood Cemetery, רנטון – עיירה/פרבר מנומנם מדרום לסיאטל. כביש מספר 5 תמיד פקוק, אבל תחנות הרדיו-רוק המקומיות מנגנות מוזיקה נהדרת. אם השומר בכניסה איננו, הדרך הקלה ביותר לאתר את הקבר היא ללכת בשביל הרמוס ביותר. המזכרות השונות שהותירו סביב הקבר עולי רגל אלמונים מלבבות.
(וכל זה עוד בלי להגיד אף מילה על הטבע המרהיב שמחוץ לעיר. ועל האחות הקטנה אבל המקסימה לא פחות, במרחק שלוש שעות נסיעה – פורטלנד, אורגון.
Ah, the lonesome uncrowded northwest)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
