רשימות של ספרנית דילטנטית

 אלמלא היה השם "גאווה ודעה קדומה" תפוס מזה כמעט 200 שנה, אפשר היה בקלות לתת אותו לספרה האחרון של זיידי סמית, "על היופי". אני אישית מעולם לא הבנתי למה צריך את ג'יין אוסטין בעולם שקיימים בו הרומנים של האחיות ברונטה; אבל אי אפשר לקחת מאוסטין את העין החדה שהיתה לה לתפיסת הפערים המרכזיים של תקופתה: הפער בין המעמדות והפער בין גברים לנשים.

רוב הביקורות ה"מקצועיות" השוו בין ספרה האחרון של סמית ל"אחוזת האוורד" של א.מ. פורסטר. לי, כאמור, הזכיר "על היופי" את ג'יין אוסטין, וזה כשלעצמו לא היה סימן מבשר טובות. במאתיים השנים האחרונות נוספו לעולם עוד כמה וכמה פערים, והבעיה עם הרומן של סמית הוא שהיא מנסה לטפל כמעט בכולם: לא רק בפער המעמדי ובפער המיני, אלא גם בפער בין עשירים ועניים, תושבים ותיקים ומהגרים חדשים, שחורים ולבנים, בריטים ואמריקאים, שמרנים וליברלים, נשים נשואות ומאהבות, הורים וילדיהם המתבגרים, ובטח שכחתי עוד כמה. זה הרבה יותר מדי, אפילו לרומן בן 446 עמודים. התוצאה האחת היא שהרומן הזה קורס תחת העומס וחלקים ניכרים מעלילתו הם בלתי סבירים ולא אמינים. התוצאה השנייה היא שלדמויות אין שום מרחב להתפתח בתוכו ומהעמוד הראשון ועד האחרון הן נשארות בעובי של דמויות קרטון. מה שגרוע עוד יותר הוא שאי אפשר לחבב אף אחת מהן. כולן גועליות ובלתי נסבלות במידה כזו או אחרת.

החיפוש אחר יופי הוא הכוח המרכזי המניע את הרומן הזה ואת הדמויות התועות בו, דווקא בגלל כל הקרעים והשסעים שהן נושאות בקרבן. תומאס מאן טען שהאמנות מספקת התעלות, משום שהמצב האנושי הבסיסי הוא של קרע. האדם נתון מטבעו בקרע, ולכן הוא זקוק לאשליה: לאמנות שתסתיר את הקרע הזה במסכות של יופי. תומאס מאן ידע על מה הוא מדבר: הנובלה הידועה ביותר שלו, "מוות בוונציה", היא סיפור על תשוקה ליופי, ועל ההרס העצמי והחורבן שאובססיה ליופי יכולה להמיט. 

זה לא שזיידי סמית לא כותבת יפה. "משפחה זה משהו שמפסיק לעבוד כשכולם אומללים יותר מאשר אם הם היו לבד", היא כותבת בשלב די מוקדם של הרומן. אין לי ספק שאילו היתה מתמקדת בנושא הזה בלבד, של השמות והפרעות שהזמן מחולל בתשוקה ובאהבה, סמית היתה יכולה להוציא מתחת ידיה ספר מצוין. הבעיה של סמית היא לא עם הכתיבה, אלא עם העריכה. בפרק התודות הפותח את הספר היא מודה באופן קצת מוזר לעורכיה: "תודה לעורכיי האנגלים והאמריקנים, סיימון פרוסר ואן גודוף, שבלעדיהם היה הספר ארוך וגרוע יותר". נדמה לי שעל התבטאויות  מסוג כזה נטבע בעברית הביטוי "ממה נפשך": אם הספר גרוע וארוך מדי, למה בכלל הוא ראה אור בצורתו הנוכחית; ואם בכל זאת הוא ראה אור והסופרת מתייצבת מאחוריו, בשביל מה צריך את האפולוגטיקה המזויפת הזאת. ובאמת, אני חושבת שמה שהכי הפריע לי ב"על היופי" זה הזיוף שלו. ודווקא משום שמדובר בכותבת מוכשרת מאוד.

* * *

אז איפה העורך באמת? בפתח ספרו "על הכתיבה", אומר סטיבן קינג שלכתוב זה אנושי, אבל לערוך זה אלוהי. הדוגמא המפורסמת ביותר בתולדות הספרות למגע ידו הדומיננטי של עורך – כזה שמסוגל להפוך טקסט טוב, טוב מאוד אפילו, ליצירת מופת של ממש – היא מה שעזרא פאונד עשה ל"ארץ הישימון" של טי.אס. אליוט.

" טוב שכתב-היד של "ארץ הישימון" מצוי בידינו, יחד עם הערותיו של פאונד. 'יותר מדי איזכורים של בלייק', 'אתה מקדים את המאוחר', 'עשר שורות – החוצה!', 'הגזמת', 'תחליט כבר – או שאתה יודע, לעזאזל, או שאינך יודע כלום', 'דדוקציה דוגמטית והעסק לא עובד'. כך, במאות הערות שקריאתן, יחד עם כתב-היד המקורי והנוסח הסופי, שבו יש קצת יותר מארבע-מאות שורות במקום שמונה-מאות של אליוט, היא חוויה מחכימה; מחכימה במיוחד למי שסבור שהיצירה השירית היא קדושה, ושאין לגעת בה וביוצרה, אלא רק לעמוד מן הצד ולהתפעם. הקרדיט על "ארץ הישימון" כאחת מן היצירות הגדולות של המאה העשרים, שייך שווה בשווה לאליוט המשורר ולפאונד העורך. "

(- אריאנה מלמד, "חלודה ואבק כוכבים". הוצאת ידיעות אחרונות)

לא רק יצירת מופת יכולה לצאת נשכרת מאיזמל המנתחים של עורך קפדן וחסר רחמים. בפרק התודות של ספרה מספרת רות ריישול, מי שהיתה מבקרת המסעדות של הלוס אנג'לס טיימס ואחר-כך של הניו יורק טיימס, על מה שמשכתב פרפקציוניסט אחד יכול לעשות.

"דון קאזוול, משכתב ופרפקציוניסט הממרר את חיי כבר זמן רב, הוא ההתגלמות של כל מה שהופך את הניו יורק טיימס לעיתון דגול. הנה סיפור אופייני על קאז. עברו כמה חודשים מאז התחלתי לעבוד בעיתון, ואני מושכת את הכיסא שלי לשולחן שלו בפעם הראשונה. הוא תוקע בי מבט רוחש זדון, מצביע על הביקורת שכתבתי על מסעדה צרפתית בינונית ושואל, "לשף קוראים ז'אן פייר?"

"כן," אני משיבה.

"חסר לך מקף," הוא אומר. קולו מלא שטנה.

אבל אני מוכנה לקראתו. אני מנופפת מתחת לאפו בתפריט גנוב ומראה לו את שמו של השף מודפס שם. אין בו מקף. קאז מרים גבה. קאז, אני עתידה לגלות, תמיד מרים גבה. "זה לא אומר שום דבר," הוא אומר. "כותבי תפריטים הם רשלנים. היית צריכה להתקשר ולדבר ישירות עם השף."

"בשביל מקף?" אני שואלת. קאז שוב מרים גבה, מאפשר לי להבין בלא אומר שכל מי שאינו מצליח לתפוס את חשיבותם של מקפים, אין לו מקום בעיתון הזה.

כאשר השותפות בינינו התחילה, מתישהו במשך השנה הראשונה שלי בעיתון, למדתי לחרוד מפני שיחותיו. הוא תמיד הציג לפחות עשר שאלות נוקבות שלא עלו כלל על דעתי, והרתיח אותי מדי שבוע בשבוע. בהתחלה העברנו שעות בוויכוח על ההבדל בין "לפתות" לבין "לשדל", אבל במשך הזמן רוח שאלותיו השתנתה. קאז היה משפיל מבט אל טור כלשהו שעבר זה עתה בהצלחה מרובה תחת ידיהם של שלושה עורכים בכירים ומרים גבה. "את באמת אוהבת את הפתיח הזה?" היה שואל. לא יותר מזה, אבל בשלב ההוא כבר בטחתי בו ביטחון מלא עד כדי כך שהייתי ניגשת לניסוח מחדש עוד לפני שסיים את דבריו. צפיתי בו כשקרא את הביקורת שבה הופיעו שני הוריי המנוחים בחשש רב. לבסוף הוא הרים מבט. "בסדר," אמר. "אבל זכרי שניצלת את מלוא מכסת רוחות הרפאים שלך לשלוש השנים הבאות."

קאז עבר לעבוד עם כותבים מהוללים יותר כשנה לפני שעזבתי את העיתון, והמשכתבים החדשים העלו ספקות לגבי עבודתי לעיתים רחוקות בלבד. החיים היו קלים יותר, אבל הטורים היו טובים פחות. התחלתי לעבור שוב ושוב על הרשימות שלי בניסיון לאתר את הליקויים שקאז היה מוצא. את הטור הראשון שלו תליתי מעל שולחן הכתיבה שלי. המקף בז'אן-פייר היה מוקף באדום."

(- רות ריישול, "שום וספירים: חייה הסודיים של מבקרת מסעדות במסווה". תרגום ענבל שגיב-נקדימון, הוצאת גרף)