גיטרה בס / משה בן-שאול
בבורגר קינג יושב איש הגיטרה שאינו מנגן
היא עירומה באור הגיטרה אבל המיתרים רפויים כגופו. לא, לא
יוכל לנגן
ואין איש מחכה
האולפן לא יגונן עליו גם האור החזק
'תסתכל' הוא מדבר לעצמו, 'אבל על מה?' הטוגנים אינם זהב.
וחוץ מזה במה
כבר יזכה
שני תווים וסינקופה ונערה לבנת-פנים תבהה אליו מתוך הפער
השחור הקר עם
מחיאות הכפיים
החיוורות וקריאות הסבבה.
בבורגר קינג הוא יושב וצבעי חרדל מעורבב זולגים מקצות שפתיו
אחר-כך בירה ועוד אחת ועוד אחת
הוא מדבר עם עצמו ועם הרמקולים המנסרים בחלל ועם צלצולי
הטלפונים
הסלולריים של
החיילים עמוסי התרמילים:
'כן מאמי, כן מאמי.'
אולי היא תקום ותלטף אותו ואת עיניו והוא יחבק את כתפיה והיא
תגיד לו אתה מנומס.
'את הגיטרה שלי' ייצאו המילים משבילי הבירה והחרדל, 'את
הגיטרה בס שלי'
והוא יקום משולחן הבורגר וירקוד ברחבה, בין בתי הקפה ערימות
המסטיק גיבוב
העיתונים צלצולי
הפלא-פונים האנשים הרבוצים בפינות ומחכים לבוקר המחר.
הוא ירקוד וידיו ינועו כלהבות קטנות של שירי חג
בקולו המחוספס הוא יגיד שאין משהו שישווה לגיטרה בס שלו.
אחר כך הוא
ישתחווה פעם
ופעמיים עוטף את כלי הנגינה והולך אל אפלת הכוכבים.
(מתוך "ארץ קטנה בדרום העיר", הוצאת כרמל)
שלוש וחצי שנים ישב משה בן-שאול בקומה השישית של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, וכתב. בצומת הדרכים של אלפי נשמות תועות, הוא תיעד את החיים במבוכיה: האוטובוסים, הקיוסקים, הדוכנים, הניאונים, הטלפונים הסלולריים, קלטות המוזיקה והסרטים, הביליארד, הקריוקי, הפירסינג והקעקועים, העובדים הזרים, הנערים המנותקים, החיילים, האנשים הקשים וכל התקוות, הערגות, החלומות, השברונות והצלקות שהם נושאים איתם ממקום למקום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
