רשימות של ספרנית דילטנטית

לעיר זרה (שם זמני) / סיון בסקין

הלשם כך הם לחמו עלייך

ואהבוך יותר ממה שאת

יכולת להעריך, ירושלים,

כפוית טובה, כפוית יופייך, כפוית

היסטוריה? הלשם כך הקימו

בך אקדמיה לאמנות?

הלשם כך פיזרו כמון וקימל

וקנביס על אבן העמוד

המצטהב מכל מגע ידיים

בספרית הקודש הגדולה?

הלשם כך חיכית לניקל, דיים

וקוורטר למימון הגאולה?

הם אהבו אותך, למות למען

עורפך הקר – נשמע להם סידור

הוגן. ואת – הסתכלת למעלה,

טיפשה, בפורים כמו ביום כיפור.

אהבתם – ולא בחירת שמיים –

אותך הצילה מגסיסת-חינם:

אמרו "אם אשכחך ירושלים..."

והעלו באש את ימינם.

בהיותך מפקדת הז'נדרמים –

נישקו אותך בפה המחרחר,

הניחו שעל פי חוקי הדהרמה –

כאן, במקום אחר, בזמן אחר –

תשיבי אהבה. אבל מאבן

את עשויה – תשבי על אבנים,

הקפיאי את התחת, שירי אבל

וצנני את כל איברי הפנים:

אינך זקוקה להם. לך לא מגיע

דבר: לא אהבה ולא שיכר,

עיר ששופכת דם מתוך מניע –

"לא יכולה לשאת משכב זכר."

תל אביב, 4 ביולי 2005, אחרי מצעד הגאווה בירושלים שבו נדקרו שלושה צועדים

(מתוך "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", הוצאת אחוזת בית)

הו, עירי האהובה והסתומה, שאינה מסוגלת שלא לתת לאנשים את התחושה שהם אינם רצויים. ואחר-כך מתבכיינת שתל אביב גונבת לה את ההגמוניה. ירושלים היא לא רק שלי ולא רק של החרדים והמוסלמים וכל שאר המאמינים שאני הראשונה להגן על זכויותיהם, אמונותיהם ורגישויותיהם. אלא שירושלים שייכת לכולם – אפילו למתעביה – מתוקף היותה עיר בירה. ומי שרוצה לצעוד בה כדי לממש את זכויותיו, ועשה הכל כדי לא לפגוע ברגשותיהם של שאר החיים בה, מותר ואף ראוי לו לעשות כן. לא זכותו של אף אחד לנכס את ירושלים רק לעצמו. לא זכותו של אף אחד לצייר תרחישי אימה של מלחמת גוג ומגוג רק כדי להפחיד ולזרוע עוד שנאה. כמה מאכזב לשמוע ליברלים-חילונים ירושלמיים נסוגים ומתקפלים דווקא בנקודות מכריעות כאלה.