רשימות של ספרנית דילטנטית

"נער מאוכזב, או החש שלא מכבדים אותו, נער מושפל או מתוסכל, הופך להיות כועס ותוקפני. אצל נערים רבים המוטיבציה לתוקפנות היא יותר הגנה – בעיקר הגנה על כבודם – מאשר תקיפה. תפיסה זו אושרה במחקרים רבים על עבריינות ואלימות. התוקפנות שנערים מציגים לראווה היא בדרך כלל תגובה למה שנתפס בעיניהם כאיום, תגובה לתסכול או לאכזבה. נערים אלימים אינם חיות-אדם, כפי שטוענים אחדים; הם אינדיבידואלים פגועים, לחוצים אל הקיר מבחינה פסיכולוגית, שעושים שימוש בתוקפנות כדי להגן על עצמם.

אם נחטט בחייו של נער אלים, נחשוף לפעמים תנאים קיצוניים, כגון שנים של התעללות שאי אפשר לתארה במילים. נערים אחרים – בין אם הם רוצחים, מסתבכים בקטטות או בהרס – עברו חוויות של הפרת אמון מצד מבוגר קרוב; אובדן שלא יכלו להתאבל עליו, בין אם זה מוות, גירושים או נטישה; עלבון עמוק שנגרם להם על ידי הורים או מורים קשוחים או ביקורתיים; השפלה מידי בני גילם האכזריים באחד מזמני הגאות והשפל של יחסי הגומלין החברתיים, במסגרת הלימודים או מחוץ להם. בקיצור, הם סובלים מן היסורים והתלאות שהחיים טומנים בחובם עבור רבים מאיתנו בזמן זה או אחר. ההבדל בין בנים הנעשים אלימים לבין אלה שאינם כאלה, הוא שהאלימים חסרים את המשאבים הפסיכולוגיים הדרושים כדי לשלוט בתגובותיהם הרגשיות."

(- ד"ר דן קינדלון וד"ר מייקל תומפסון, "לגדל בן: חייהם הרגשיים של בנים". תרגום ג'ני פריבס-נבות, הוצאת מעריב)

אבל מה אם המשאבים החסרים לנערים אלימים אינם פסיכולוגיים כי אם פיזיולוגיים?

בגיליון דצמבר של כתב העת Mind מבית היוצר של Scientific American, משכה את תשומת לבי כתבה על מחקרי מוח חדשים המסייעים לשפוך אור על תופעות האלימות והעבריינות. מעניין איך ככל שאנחנו מתקדמים עוד ועוד בחזית מחקרי המוח, מסתבר שהרבה תופעות "פסיכולוגיות" הן בעצם פיזיולוגיות. אני מביאה כאן את המאמר כמעט בשלמותו. התרגום והעריכה הם שלי.

* * *

The Violent Brain: How Biology and Trauma Prime the Criminal Mind

By Daniel Strueber, Monika Lueck and Gerhard Roth

מה מניע אדם להרוג, לפצוע ולפגוע במישהו אחר, לעיתים בלי כל סיבה נראית לעין? למה כל כך הרבה עבריינים אלימים חוזרים למעגל הפשע לאחר שריצו עונשי מאסר? האם האנשים הללו אינם מסוגלים להתנהגות אחרת? בחיפושינו אחר המקורות הפסיכו-ביולוגיים של האלימות, עברנו על תוצאות מחקרים שנעשו בכל רחבי העולם, ושבחנו פשעים שנעו מקרבות אגרופים ועד רצח. המסקנה העיקרית שלנו היא פשוטה: התנהגות אלימה אינה מתפרצת אף פעם כתוצאה מסיבה אחת ויחידה. התנהגות אלימה היא תמיד תוצאה של שילוב בין כמה גורמים – בהם נטיות מולדות, ילדות טראומטית וחוויות שלילות אחרות – אשר פועלים במשולב ומקצינים זה את זה. לתובנה הזו יש גם צד חיובי: בכוחן של השפעות חיוביות למתן את הגורמים המובילים לאלימות, ואולי אף להציע תקווה בדמותם של גורמי מניעה.

שליטה על דחפים (Impulse Control)

בשנת 1972, החלה קבוצה בינלאומית של פסיכולוגים באחד המחקרים ארוכי-הטווח ביותר שהתקיימו אי פעם. מאז ועד היום, כלומר במשך 34 שנה, עקב ה-Dunedin Multidisciplinary Health and Development Study אחר כ-1000 אנשים שנולדו בעיר דונדין שבניו-זילנד. טרי מופיט (Terrie Moffitt) מקינגס קולג' שבלונדון, ואבשלום כספי מאוניברסיטת וויסקונסין, מדיסון, הם שניים מהחוקרים שהשתתפו בפרוייקט, והם בדקו, בין השאר, התנהגות אנטי-חברתית המלווה באלימות גופנית. הם שמו לב לכך שאלה שהפגינו התנהגות אנטי-חברתית השתייכו לאחת משתי קטגוריות: רובם היו בין הגילאים 13 – 15 והעבריינות שלהם נפסקה כמעט באותה מהירות כשם שהחלה; ומיעוט קטן שהפגין התנהגות אנטי-חברתית כבר משנות הילדות המוקדמות – בכמה מהמקרים אפילו מגיל 5 – והתנהגותם נמשכה לתוך שנות בגרותם. בקרב הקבוצה האחרונה כמעט כולם היו בנים.

למעשה, השתייכות למין הגברי היא גורם הסיכון החשוב ביותר כשמדובר בהתנהגות אלימה. כפי שמעידה הסטטיסטיקה העבריינית, נערים וגברים צעירים מבצעים את הרוב המכריע של פשעים אלימים. בארצות הברית, 90.1% ממקרי הרצח בשנת 2004 היו של גברים, וגברים היוו 82.1% מכלל העצורים בעוון פשעים אלימים. נערות ונשים אינן פחות אלימות, כפי שהיה נהוג להניח עד תחילת שנות ה-90; אלא שהתוקפנות שלהן היא עקיפה וסמויה יותר, בעוד שגברים נוטים לתוקפנות גופנית מוחצנת ומיידית.

יש הרבה סיבות להבדלים הללו בין המינים. השפעות סביבתיות ותפקידי מגדר נרכשים בהחלט משחקים כאן תפקיד: "בנות לא מרביצות", לדוגמא, לעומת "גברים חייבים להגן על עצמם". בנוסף, אסטרטגיה של תוקפנות עקיפה דורשת רמה גבוהה יחסית של אינטליגנציה חברתית, דבר שבנות מפתחות מהר יותר ומוקדם יותר מבנים. יתר על כן, גם הבדלים נוירו-פיזיולוגיים משחקים כאן תפקיד חשוב. בקרב הקבוצה הקטנה יותר של גברים שהפגינו אלימות מתמשכת, נמצאו עוד כמה מאפיינים בולטים ומשותפים: סף תסכול נמוך, כשלים בלימוד תפקידים חברתיים, בעיות קשב וריכוז, כישורי אמפתיה נמוכים, אינטליגנציה נמוכה והמאפיין הבולט ביותר: אימפולסיביות גבוהה מאוד.

באופן דומה, עושה רושם שעבריינים שחזרו למעגל הפשיעה – במיוחד כאלה שריצו תקופות מאסר ארוכות –אינם מסוגלים לרוב לשלוט שליטה מלאה על הדחפים התוקפניים שלהם. מחקר של ה-University of Texas Medical Branch מ-1999, מצא שחלק גדול מהאסירים היה מעורב בקטטות באופן קבוע, גם כאשר האסירים ידעו בבירור שהדבר יגרור הרעה של תנאיהם בכלא. כשנשאלו מדוע המשיכו להתנהג באופן שיזיק להם, רבים השיבו שאין להם מושג. למרות שהם הבינו את התוצאות והבטיחו לעצמם שבפעם הבאה יגלו יותר איפוק ושליטה עצמית, הם לא בטחו ביכולת שלהם לשלוט בדחפיהם.

כמה מהמחקרים המצויים בידינו כיום מעידים על כך שיתכן שהביולוגיה היא זו שפוגעת ביכולת הריסון העצמי  של אנשים אלה. חוקרי מוח ונוירו-ביולוגים מצאו בקרב פושעים אלימים עיוותים אנטומיים ופיזיולוגיים הן במערכת הלימבית והן בקדמת המוח (ה-prefrontal cortex) – איזורי מוח הקשורים להתפתחות השליטה הרגשית. כמה חוקרים סבורים שהפגיעה מצויה באופן ספציפי ב-orbitofrontal cortex: איזור של המוח הקדמי שבו מתבצעים תהליכי קבלת החלטות. איזור זה אחראי לריסון ודיכוי חלקים מהמערכת הלימבית – בעיקר ההיפותלמוס והאמיגדלה – שהם איזורי מוח פרימיטיביים המהווים את המקור לדחפי הפחד והתוקפנות שלנו. כך, אם קיימת פגיעה מאיזושהי סיבה בנתיבי התקשורת שבין המערכת הלימבית והמוח הקדמי, יתכן שאדם לא יהיה מסוגל לשלוט לחלוטין בתגובותיו הרגשיות.

היפותזת המוח הקדמי (Frontal Brain Hypothesis)

ההשערה הזו ניצבת בבסיס מה שמכונה כיום היפותזת המוח הקדמי, וישנם לא מעט מחקרים שתומכים בה. מחקר מטעם ה-National Institute of Health מצא שפצועים ממלחמת וייטנאם שסבלו מפגיעה בקדמת המוח הפכו לתוקפניים יותר. בדומה לכך, חולים מבוגרים שעברו חבלה באיזורי המוח הקדמי נמצאו יותר אימפולסיביים, נטולי עכבות ונטו להתנהגות לא הולמת – בדומה לאנשים עם הפרעות התנהגות אנטי-חברתיות. אבל בקבוצות המבוגרים הללו, אין עדות ישירה לכך שהפגיעה המוחית שלהם מובילה לאלימות ממשית.

אצל ילדים הסובלים מפגיעה במוח הקדמי, התוצאות ההתנהגותיות הן לעיתים קרובות דרמטיות יותר. אחד המקרים שתועדו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אייווה, מספר על ילד שגידול הוסר מצידו הימני של המוח הקדמי שלו בגיל שלושה חודשים. בגיל תשע הפך הילד לכמעט בלתי ניתן לפיקוח בבית הספר, מבודד מבחינה חברתית, ובילה כמעט את כל זמנו הפנוי בצפייה בטלוויזיה או בהאזנה למוזיקה. מפעם לפעם הוא היה "יוצא מכלל שליטה", מתפרע ומאיים על אחרים, לפעמים גם באופן פיזי. חשוב לציין כי הילד גדל בסביבה תומכת, עם הורים אוהבים, ושאר אחיו ואחיותיו התפתחו באורח נורמלי לגמרי.

מקרה אחר שתועד הוא של תינוקת בת 15 חודשים, שספגה חבלות ראש קשות בתאונת דרכים. בהתחלה היא המשיכה להתפתח כרגיל, אבל בגיל 3 החלו להתגלות אצלה הפרעות התנהגותיות. הוריה ציינו כי היא אינה מגיבה כלל לענישה, ומאוחר יותר היא סירבה לציית להוראות, רבה לעיתים קרובות עם מורים ותלמידים, שיקרה, גנבה ופרצה לבתים. היא תקפה בקביעות אנשים, הן פיזית והן מילולית, וגם לה, כבמקרה הקודם, היו אחים ואחיות שגדלו באופן נורמלי לחלוטין.

עדות נוספת התומכת בהיפותזת המוח הקדמי הגיעה מאדריאן ריין (Adrian Raine) ועמיתיו באוניברסיטת דרום קליפורניה, שחקרו את מוחם של רוצחים שהורשעו ונאסרו. בסריקת PET (positron-emission tomography) שנערכה להם נמצאה רמה נמוכה של פעילות מטאבולית באיזור המוח הקדמי בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. ניתוח נוסף אף גילה שההבדל הזה מצוי אך ורק אצל רוצחים שרצחו מתוך דחף של רגע. המוח הקדמי נמצא נורמלי אצל רוצחים שביצעו את זממם "בדם קר" – קרי, מתוך תכנון ומחשבה מדוקדקים מראש, ולא מתוך תגובה רגעית, כתוצאה מדחף לא בר-כיבוש.

שילוב נפיץ (A Combustible Mix)

עדויות נוספות מצביעות על כך שגם הנוירו-כימיה מסייעת ביצירת המוח העברייני. כמה מחקרים קישרו בין רמות נמוכות של סרוטונין – חומר שנודעת לו השפעה מרגיעה וממתנת על המוח – לבין מעשים אימפולסיביים ואנטי-חברתיים. מה שמעניין הוא שחוקרים מצאו קשר כזה לא רק אצל עבריינים, אלא בקרב גברים בכלל. מחקרים לא מצאו קשר כזה אצל נשים, מה שהוביל אותם לחשוב שהורמון המין הגברי, הטסטוסטרון, משחק כאן תפקיד חשוב. הפסיכולוג ג'יימס דאבס (James Dabbs) מאוניברסיטת ג'ורג'יה ערך כמה מחקרים שמצאו רמות טסטוסטרון גבוהות יותר אצל פושעים אלימים מאשר אצל פושעים לא אלימים. הבדלים ביו-כימיים אלה יכולים להיות גנטיים או קשורים לסביבה: ידוע לנו כיום שהתעללות או הזנחה בילדות יכולה לגרום לירידה ברמת הסרוטונין במוח האדם לתמיד. כך גם עם טסטוסטרון: ריכוז הטסטוסטרון נתון כל הזמן לעליות וירידות,  וידוע לנו שבסביבות מסויימות רמתו יכולה להישאר גבוהה לאורך זמן. כך, למשל, רמתו עולה אצל גברים לפני תחרויות ספורט. היא נשארת גבוהה למשך זמן מה אצל המנצחים, אבל יורדת במהירות אצל המפסידים. הדבר הוביל חוקרים להניח כי בדומה לאווירה תחרותית, גם סביבה רוויית מתח, עימותים, מצוקה וחרדה, עלולה להעלות את רמת הטסטוסטרון לאורך זמן ולבסוף אף לתמיד. ככלל, רמות הטסטוסטרון אצל גברים מגיעות לשיא בסוף שנות העשרה ונותרות גבוהות עד אמצע שנות ה-20 – בדיוק קבוצת הגיל שבה התוקפנות והאלימות גבוהות ביותר.  

הבדלים ביו-כימיים, כמו גם שונות מוחית גנטית ומבנית, מגדילים ככל הנראה את הסיכון להתנהגות אלימה אצל חלק מהגברים. למעט המקרים החמורים ביותר והמוקדמים ביותר של נזק מוחי, הגורמים הללו אינם מספיקים כדי להוביל לכלל אלימות ממשית. רק בצירוף עם גורמי סיכון סוציו-פסיכולוגיים הופכת הנטייה הביולוגית המקדימה לנפיצה, כפי שכמה מחקרים מאשרים. גורמי סיכון סוציו-פסיכולוגיים כאלה כוללים כשלים חמורים ביחסי הורה-ילד, התעללות בילדות, הזנחה הורית והורות לא עקבית, וכן גם עימותים מתמשכים בין ההורים, הורה עבריין, גירושים או מוות במשפחה, עוני ואבטלה לאורך זמן.

החדשות הטובות הן שעזרה רגשית וקוגניטיבית משמעותית יכולה לסייע בידם של ילדים להתגבר על גורמי סיכון בסביבתם. עדיין, כל הממצאים האלה מעלים כמה שאלות מהותיות. האם אנחנו יכולים להחזיק אנשים כאחראים למבנה המוח שלהם, לגנטיקה שלהם, לטראומות הילדות שלהם? אם הביולוגיה והסביבה מעצבות את המוח העברייני, כמה אחריות יש לעבריין על מעשיו? האם זה הגיוני להאמין שעבריין מסוגל להחליט אם להגיב או לא להגיב באלימות על בסיס כוח רצונו בלבד?

כמה מומחים משפטיים מטילים ספק ביכולתו של עבריין אלים להפעיל רצון חופשי בניגוד להתניות המוקדמות הפסיכו-ביולוגיות והחברתיות שלו. בהנחה שתפיסה כזו אינה משוללת יסוד, נצטרך לחשוב מחדש גם על כל המושגים שלנו בנוגע לאחריות משפטית ופלילית. מה שבטוח הוא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להישאר אדישים לנוכח הגידול המדאיג בפשעים אלימים. על אף שהנושא שנוי במחלוקת, יש בידינו מספיק עדויות התומכות בכך שהתערבות בזמן, פעולות מניעה, ובעיקר סיוע ותמיכה – פסיכולוגיים, רגשיים וחברתיים – יכולים למנוע מהגורמים הביולוגיים מלהתלקח.

דניאל סטרובר ומוניקה לואק הם חוקרים ב-Hanse Institute for Advanced Study בדלמנהורסט, גרמניה. גרהרד רות הוא מנהל מכון הנזה ופרופסור במכון לחקר המוח באוניברסיטת ברמן.